מאמרים

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
03.04.2014

הנקודה הארכימדית

רבי בנימין מרמולשטיין, ראש מועצת זקני היהודים האחרון במחנה טרזינשטאט, נגע כביורוקרט בנקודה הארכימדית הפנימית, ועונשו היה שהשתמש בה רק כדי להרים את עצמו. עסקן ציבור שפעל למען יהודים אחרים באמונה, תוך כדי סיפור עצמי שבו ליהודים אין מקום אלא רק לרוצחיהם, עסקן כזה נשאר לבד בסוף.

"הוא מצא את הנקודה הארכימדית, אבל השתמש בה נגד עצמוהתנאי לכך שהותר לו למצוא אותה."(פרנץ קפקא בתוך חנה ארנדט, "המצב האנושי", עמוד 284)

 

בשבוע שעבר כתבתי על גרמנים נגד גרמנים. הזכרתי גם את טרזינשטאט, מחנה שהתנהגות היהודים נגד היהודים בו היא ענין לעשורים ארוכים של התדיינויות מרירות (גם משפטיות). השבוע אפשר לחשוב על הרב בנימין מרמולשטיין, שהיה ראש האלטסטנראט (מועצת זקני היהודים) האחרון בטרזינשטאט. הרב מרמולשטיין הוא גם גיבור סרטו של קלוד לנצמן, הבמאי המפורסם של "שואה". שמו של הסרט הוא "אחרון הלא צדיקים". הוא מורכב כולו (שלוש שעות וארבעים דקות) מראיון ארוך שערך לנצמן עם מרמולשטיין בזמן הצילומים ל"שואה". הראיון לא נכנס לסרט הידוע והמתין עד שניצוק לסרט משל עצמו. 

רבי מרמולשטיין היה ראש המועצה השלישי של המחנה. הוא היה גם ראש המועצה היחיד מכל נכבדי מועצות היהודים ששרד את התקופה. מיד לאחר המלחמה הועמד לדין בבית משפט צ'כי בעוון שיתוף פעולה עם הנאצים ויצא זכאי במשפט. בשארית חייו הארוכה התגורר ברומא. למרות שהוא עוסק רבות בישראל, מעולם לא הגיע אליה. אפשר לחשוב על כך שידע כי יתקשה למצוא כאן מנוחה.

המאמר נפתח בציטוט המתאר פרדוקס. נקודה ארכימדית היא נקודה מחוץ למערכת שבאמצעותה ניתך לייצר מנוף, משען, ולשאת את המערכת. כיצד ניתן למצוא נקודה מחוץ לעצמך על מנת לשאת את עצמך? רבי בנימין מרמולשטיין פתר את הפרדוקס. הוא מצא את נקודת המשען לא מחוץ למערכת אלא בתוך המנגנון של המערכת, בנבכי הביורוקרטיה.

בשנת 1943 הוא שולח מווינה לטרזין ומיד התמנה לאחראי על המחלקה הטכנית ועל מחלקת הבריאות. התנאים הירודים בטרזינשטאט הפכו את המשימה הזו לבלתי אפשרית בעליל.  הסביבה הקרובה אליו צפתה שייכשל. הרי מתנגדים היו לו עוד מווינה. אלא שלא אדם כמוהו יירתע מאתגר כזה. באמצעות הסוד של הבירוקרטיה, ארגון מחדש, הוא פתר את הבעיה שהונחה לפתחו (מגפה בגטו). כיוון שאינו רופא ואינו מהנדס הוא מסוגל לראות מבעד למחלקות. הוא אינו קם ונופל על ההגיון הטכני, הבלתי מעורער, אלא דווקא על היכולת לייצר זיקות בין מומחים. אחת הבעיות איתן התמודד הייתה מצבם של הקשישים בגטו. בסביבה שהייתה נתונה כולה במאבק השרדות, החלשים היו אלו שהושלכו הצדה גם כשכולם סביבם התכוונו לטוב. הוא ביקש לייצר עבור הקשישים סביבה שניתן יהיה לשלוט בה ולהסדיר אותה, כזו שתהיה מוגנת עד כמה שאפשר מתאוות ההשרדות של הצעירים יותר. הוא חיבר בין המחלקות ובאמצעות המחלקה הטכנית פינה מקום בעליות הגג עבור קשישי הגטו על מנת להשיג היגיינה בסיסית ולייצר רמת תברואה סבירה. אף שאינו המומחה הוא מסביר לד"ר פיק המומחה: "ד"ר פיק, אתי לא מתווכחים". כוחו נובע בדיוק מכך שאת ערך האמת של פעולותיו הוא שואב מן התנועה המתמדת שלו, מן התווך ולא מן הפסגה עליה יושב המומחה.

כך גם בשאלת הטיפוס אתה נאלץ להתמודד מאוחר יותר. מרמולשטיין הבין שתושבי הגטו מפחדים מהחיסון. מי לא היה מפחד מתרופות שניתנו בכפיה? המומחים כולם ספקו כפיים בייאוש מחשש שאוכלוסיית הגטו תימחה כולה. רבי בנימין מרמולשטיין, גאון בביורוקרטיה, הבין שפתרון אינו להתעקש על הבעיה עצמה אלא לחבר בין שתי בעיות או אפשרויות. במלים אחרות, הוא לא חשב שפתרון נכון יכול להגיע רק מהגדרת בעיה באופן שאין עליו עוררין, אלא שבעיות, כמו המציאות, מתרחשות ומתהוות באופן דינאמי. לכן הורה שמי שרוצה לקבל את קצבת המזון שלו (אותה מקבלים עבור תלוש) חייב להראות גם את הטופס המאשר שחוסן. הפלא ופלא, החוששים מהחיסון התגברו על חששם והמגפה הודברה.

זה מה שעושה ביורוקרטיה. היא מייצרת חיבורים והפרדות.

קלוד לנצמן שאל אותו בישירות האם מה שהניע אותו היה שררה, ומרמולשטיין ענה ביושר ש"לא ניצלתי את זה לרעה". כן, הוא חש סיפוק מהמשימה שלו. הוא אפילו הזדהה עם המערכת במובן מסויים, "אני זה הגטו" הוא מציין. הוא מודע היטב לכך שהוא יהודי אבל לומד כיצד לחולל כוח ללא כוח, כך במילים שלו.

הכניסה למחנה טרזינשטאט (Godot13, licence: CC-BY-SA-3.0)

ניתן להתווכח עם הקביעה שלו. האם באמת היה ללא כוח בכלל? הוא הרי ידע לאיים היטב על חבריו שאם לא יישמעו לו הוא אולי יישלח לבירקנאו, אבל הם יישלחו ברכבת יומיים לפניו. הוא גם מאיים עליהם בכוח פיזי. אבל כנראה שכמו ביורוקרט טוב הוא סופר את מי שמעליו ומצדדיו ולא את מי שמתחתיו (שאר היהודים). הוא מחשיב את עצמו חסר כוח ביחס לנאצים ומקפיד לבדל את עצמו ביחס לנכבדים היהודים שקדמו לו. באופן שקשה לצפייה, ממש כמו מלחמות הגנרלים אחרי מלחמת יום כיפור, הוא מסביר כמה היה טוב או יעיל יותר מקודמיו. "ביורוקרט ציוני טוב", הוא פולט בארסיות כלפי קודמו בתפקיד שחוסל.

כשמבינים את העיקרון הזה מבינים אולי מדוע הוא מתנגד כל כך לקביעה של חנה ארנדט ביחס לבנאליות של הרוע (יש לי תחושה שהוא לא לגמרי קרא אותה – היא טוענת שהרשעות קבלה פרצוף של בנאליות, לא שאייכמן היה בנאלי). עבורו אייכמן הוא עניין אישי. הוא גאה בכך שהוא עבד אתו צמוד והכיר אותו הכי טוב. נכון, אייכמן "הוא השטן" כדבריו, אבל הוא גאה בכך שעבד באופן יעיל מול אותו שטן.

באופן עצוב, אייכמן ורבי מרמולשטיין הם תשליל זה של זה: מאמינים בביצוע מדויק, בביורוקרטיה יעילה ומזדהים עם המשימה באופן שעלול לשים בסימן שאלה את העצמי שלהם. מרמולשטיין גאה מאד בכך שהוא היחיד שישב עם אייכמן ולא רק עמד מולו (ממש באופן פיזי). הם הרי הכירו עוד מימי ווינה כאשר זיידל, מפקד טרזין, היה פקוד של אייכמן. באותם ימים אייכמן ציווה על רבי מרמולשטיין ללמד אותו את ענייני היהודים. למרות היותו יהודי, לאייכמן הארי לא היה נוח שהמורה יעמוד מעליו ויגהר כדי ללמד אותו, ולכן בימי ווינה הרחוקים הוא ציווה על זיידל הפקוד להביא לרב מרמולשטיין כיסא. כל החבורה עלתה יחד במעלות הדרג הבירוקרטי: זיידל הפך למפקד טרזין, מרמולשטיין לנכבד היהודי ואייכמן לראש המנגנון עצמו. הסיפור שרבי מרמולשטיין מספר לעצמו הוא שזיידל חש "תסביך כיסא" תמיד כשראה אותו. זהו סיפור או מיתוס הנוגע בגזע (ארי/יהודי/יושב/עומד) ונוגע בסדר הביורוקראטי (מי מביא כסא למי). אבל מה שהכי חשוב בסיפור הזה: זה הסיפור שרבי בנימין מרמולשטין מספר לעצמו, סיפור שמחזיק אותו. סיפור המהווה נקודה ארכימדית שאפשרה לו לשאת את המערכת מתוך הסתירות של עצמה.

בתחילת הראיון הוא מסביר שהוא שרד כיוון שהיה כמו שחרזדה מסיפורי אלף לילה ולילה: שחרזדה ייצרה את עצמה כצורך אימננטי המחזיק את המתח של הסיפור שאינו מסתיים, וכך לא ניתן היה להרוג אותה. הוא תופס את עצמו כמי שמייצר צורך אימננטי הן בתפקוד הקהילה והגטו והן בשימור השקר של טרזין (טרזין שימשה כמסווה לצלב האדום הבין-לאומי משל הגרמנים "נתנו" ליהודים עיר בה הם מטפחים את עצמם).

כסף יהודי שהונפק על ידי הנאצים בטרזינשטאט כדי להטעות את הצלב האדום (תמונה: ויקימדיה)

גם במובן זה רבי בנימין מרמולשטיין הוא מתנגד חריף לחנה ארנדט. הוא סבור שהוא יכול לייצר את הפעולה ולכתוב את הסיפור או לשלוט עליו. היא סבורה הפוך. לדעתה: "הסיפורים, תוצאות הפעולה והדיבור, מגלים מישהו שפועל, אבל זה שפועל אינו מחבר או יצרן [של הסיפור]. מישהו התחיל אותו והוא הסובייקט שלו, בשני המובנים של מילה – הנפש הפועלת בסיפור וגם נושאת העלילה – אבל אף אחד אינו מחברו" (המצב האנושי עמוד 217).

אוטלה קפקא, אחותו של פרנץ קפקא, יחד עם אהרון מלצ'ר וחבורת ילדים, נספתה במחנה זה בקדנציה של רבי בנימין מרמולשטיין כנכבד היהודי. אוטלה ואהרון התנדבו ללוות חבורה של ילדים שבבוא העת תוחלף עם אסירים נאצים, כך האמין לפחות רבי מרמולשטיין באותו הזמן לסיפור של הסולטאן הנאצי.

בכאוס הגדול של התקופה, הבעיה עם הסיפורים היא, שמחד קשה לשרוד בלעדיהם ("ניתן לשאת בכל המכאובים אם שוזרים אותם לסיפור או מספרים עליהם" – איזק דינסן בתוך "המצב האנושי" עמוד 208), ומאידך, זה הימור גדול להאמין בהם.

רבי בנימין מרמולשטיין נגע בפרדוקס, נגע בנקודה הארכימדית הפנימית, ועונשו היה שהוא השתמש בה רק כדי להרים את עצמו. עסקן ציבור שפעל למען יהודים אחרים באמונה, תוך כדי סיפור עצמי שבו ליהודים אין מקום אלא רק לרוצחיהם, עסקן כזה נשאר לבד בסוף.

מאמרים נוספים