מאמרים

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
02.06.2016

הסברה משטרתית באינטרנט: ללמוד מהנסיון הסיני

הדוגמה הסינית מראה שמנגנונים של הכוונת דעות ברשת נוטים לשכפל את עצמם, וכמעט באופן מובנה, חייבים לגדול עוד ועוד כדי לשמור על ההשפעה שהם מקווים להשיג. כמה נקודות למחשבה לרגל מיזם התעמולה החדש של משטרת ישראל

"המטרה היא להקים צוותים של דוברים שיעבדו ברשתות החברתיות ויאתרו כתבות שפוגעות במשטרה או מותחות עליה ביקורת, וינסו לנהל שיח עם הטוקבקיסטים. בנוסף, ינסו השוטרים לאתר סיפורים בתחנות המשטרה, להגיע לאזרחים, לעודד אותם ולתמוך בהם מקצועית וטכנולוגית להעלות פוסטים חיוביים על המשטרה".

(מתוך כתבה שפורסמה אתמול ב"הארץ" על הגדלת חטיבת הדוברות במשטרה)

 

ממשלות מקומיות בסין, שלעיתים קרובות נתפסות כמיושנות, דינוזאוריות, שרידים מן העבר, דווקא היו מהראשונות לזהות לפחות דבר אחד: את פוטנציאל כוח ההמון שמציעים האינטרנט והרשתות החברתיות. הן גם הגיבו לו מוקדם יחסית, הרבה לפני שהשלטון המרכזי החליט לחסום לשימוש במדינה את רוב הרשתות החברתיות הגלובליות. הן עשו זאת תוך שימוש מעורב בכוח שלטוני כמו מעצרים או איומים על כותבי אינטרנט ביקורתיים, והפעלה יזומה של כותבים אוהדים.

מחלקת הפרופגנדה של העיר צ'אנגשה במרכז סין, למשל, הפעילה כבר ב-2004 יחידת כותבים ומגיבים כזו בפורומים אינטרנטיים שהיו נפוצים אז. זה אחד המקרים המתועדים הראשונים של שימוש במגיבים בתשלום באינטרנט. עד 2007 המנהג כבר היה נפוץ בכל המחוזות בסין ובארגונים רבים, נוסף על הממשלות המקומיות והשלטון המרכזי. הסלנג הסיני נתן להם שם קליט: "וו מאו", 五毛 או "חצי יואן" – הסכום שמשולם להם, לפי השמועות, לכל תגובה ברשת (הסכום כנראה עלה בינתיים). מומחה מאוניברסיטת הונג קונג העריך את מספר המגיבים בתשלום במדינה בקרוב ל-300 אלף ב-2008, מספר שסביר מאוד להניח שעלה מאז.

חלק מהמשתמשים ברשתות החברתיות בסין – כמו במקומות אחרים בעולם – מזהים במהירות מגיבים מטעם ולועגים להם ללא רחם. המונח הלעגני המתאר אותם נפוץ מאד במדינה, אולם נראה שהם חוליה חשובה בפרויקט המצליח מאד של ממשלת סין לניטור האינטרנט והכוונת דעת הקהל. מה שהתחיל כיוזמות מקומיות מוּסד בשנים האחרונות לקורסים מסודרים ב"לוחמת אינטרנט" לצעירים פטריוטים שגם מעוניינים להתפרנס. המגיבים מתבקשים, בין היתר, לעזור לממשלה לנטר תגובות ברשת, כלומר לדווח (להלשין) על כותבי דעות חתרניות.

בפרויקט השליטה ברשת יש חוליות אחרות. הראשונה היא "חומת האש הגדולה", מערכת צנזורה משוכללת שחוסמת באמצעים אלקטרוניים תוכן לא רצוי (למשל את פייסבוק וטוויטר, שאינם נגישים בסין). השניה היא "גננת האינטרנט" – צנזורים אנושיים המועסקים הן במשרדי הממשלה הן בחברות המספקות שירותי אינטרנט, מוחקים תגובות "בעייתיות" על פי הוראות ממשרד התעמולה שמתעדכנות כמעט כל יום, ולפעמים גם מוחקים חשבונות משתמש. השלישית היא גופי "בטחון הציבור" שמזמנים אזרחים לשיחות אזהרה או הפחדה (המכונות בסין "הזמנה לתה") וגם מבצעים מעצרים, לעיתים לתקופה ארוכה, בגלל התבטאויות ברשת.

סוד ההצלחה טמון בשילוב ובתיאום בין כל מרכיבי הפרוייקט, ברמת תחכום ששום מדינה אחרת עדיין לא הגיעה אליה, ושמאפשרת לשוק האינטרנט הגדול בעולם לשגשג ולהיות מלא תופעות חדשניות בעודו נתון תחת פיקוח הדוק.

כמובן, מגיבים בתשלום הם חזיון נפוץ בכל מקום, גם במדינות שרחוקות ממודל הרשת המפוקחת של סין. חברות מסחריות משלמות כבר שנים לכותבי טוקבקים, ופוליטיקאים ומפלגות פוליטיות מארגנים קמפיינים – התנדבותיים, כך כולם טוענים – של הצפת הרשתות החברתיות במסר הרצוי.

האם המגוייסים החדשים לטובת תדמיתה של המשטרה, שלא יהיו שוטרים אלא יועסקו בחוזים אישיים חיצוניים על פי הכתבה בהארץ, יזדהו בכל תגובה כפועלים בשירות המעסיק שלהם? האם יתחזו לגולשים שמביעים את דעתם הכנה? האם יהיה תשלום קבוע (מכספי הציבור כמובן) לכל תגובה (יותר מחצי יואן, יש לשער)?

האם הניטור ההדוק יותר של אזרחיות המביעות את דעתן ברשתות חברתיות יוביל להפנמה של הביקורת שהן מביעות ולשינויים משמעותיים במשטרה? או שמא יוביל לעוד יותר ניטור, עוד יותר הדוק? הדוגמה הסינית מראה שמנגנונים של הכוונת דעות ברשת נוטים לשכפל את עצמם, וכמעט באופן מובנה, חייבים לגדול עוד ועוד כדי לשמור על ההשפעה שהם מקווים להשיג. ישראל שונה מסין כמובן, אבל אולי לא מספיק שונה. הזמנה לשיחות אזהרה ומעצר בעוון פרסום פוסטים בפייסבוק כבר קרו כאן, ולא פעם אחת, לרוב (אבל לא תמיד) לפלסטינים אזרחי ישראל.   

זה אולי המקום להזכיר שוב שמשטרת ישראל מקיימת קשרים עם המשטרה הסינית ומאמנת אותה ב"טיפול בהפרות סדר". אולי רנ"צ אלשיך יכול לבקש בתמורה אימונים בניטור אינטרנטי מהמומחים הגדולים בעולם.

מאמרים נוספים