מאמרים

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
12.07.2014

הסדר שישמר את שלטון חמאס בעזה

שלטון חמאס בעזה פחות גרוע מכל אופציה אחרת. מטרתו של הסדר יציב לבעיית הרצועה תהיה יצירת מצב אסטרטגי חדש, שמשמר את שלטון חמאס אבל מונע את התנכלותו לישראל ויוצר מסד להתקדמות מדינית עם הרשות הפלסטינית.
דווקא כשהתותחים רועמים צריך לחשוב על העתיד -- ולהגיב לדברי שר החוץ ליברמן כי יש למגר את חמאס ולסלקו מהאזור. אם חושבים על העתיד ברצינות, כדאי לפתוח בכמה הנחות יסוד:
 
הנחת יסוד ראשונה היא שהמבצע הזה יימשך ככל הנדרש כדי לחייב את שני הצדדים, ובעיקר את חמאס, לנסות לייצר מציאות חדשה השונה ממה שהכרנו עד כה. התנאים האסטרטגיים מתאימים לכך. העולם והאזור אדישים למדי, כיפת ברזל פועלת מצוין, האזרחים נחושים, וכל אלה מקנים לישראל מרווח לפעול ככל שנדרש כדי לייצר בסיס למציאות אחרת.
 
הנחת יסוד שנייה היא ששלטון חמאס בעזה פחות גרוע מכל אופציה אחרת. האידיאולוגיה הפונדמנטליסטית של החמאס היא אכן טיפשית, אלימה ומרושעת. אולם מכל האופציות שעל השולחן – שליטה ישראלית ישירה בעוד מיליון וחצי פלסטינים; שלטון מושחת ובלתי אפקטיבי של אנשי פתח; אנרכיה בשטח שבה כל זב-חוטם מחזיק בחצרו רקטה; ושלטון של חמאס, על טיפשותו ואלימותו – כל בר דעת צריך להעדיף את חמאס.
 
הנחת יסוד שלישית היא שישראל חותרת להשיג בסופו של דבר הסדר מדיני עם הפלסטינים, ועדיף לה שההסדר הזה יכלול גם את רצועת עזה, מאשר מצב שבו יש פתרון עם הרשות בגדה, והרצועה נותרת אזור בעייתי. רצוי למצוא פתרון ארוך טווח של המשבר בעזה שיוכל לקדם גם פתרון מדיני כולל.
 
מתוך שלוש הנחות היסוד הללו נגזרת המטרה הנדרשת של ישראל בסבב הלחימה הנוכחי: לייצר מצב אסטרטגי חדש, שמשמר את שלטון חמאס אבל מונע לאורך זמן את המשך התנכלותו לישראל, ויוצר מסד להתקדמות מדינית גם עם הרשות הפלסטינית.
 
טנקים ישראלים על גבול הרצועה, יולי 2014 (צילום מסך: יוטיוב)
 
כדי להשיג את המטרה הזאת חשוב להבין שאי-אפשר להכריח את חמאס להיכנע ללא תנאי. כניעה כזאת תחליש מאד את מעמדו, ומיד תעמיד מולו את הקבוצות הקיצוניות יותר – אלה התומכות בג'יהאד האסלאמי, באל-קאעידה ואולי אפילו בדאע"ש. אמנם נצליח להשיג תקופה מסוימת של שקט, אבל נגביר מאד את הסיכוי לאנרכיה בשטח, והמודיעין הישראלי יצטרך לרדוף אחרי עשרות רסיסי ארגונים, או להיכנס לתוך השטח ולשלוט בו, דבר שאפילו אביגדור ליברמן ונפתלי בנט מבינים שהוא צרה צרורה (טוב, אולי לא נפתלי בנט. יש גבול למה שאפשר לדרוש).
 
צריך, לפיכך, לבנות הסכם שיעניק גם לחמאס הישגים מסוימים, וייתן לתושבי עזה החפצים בשלום פתח לתקווה. כדי לבנות הסכם כזה צריך ראשית להבין מהם רוצים שני הצדדים.
 
צרכיה של ישראל ברורים: בראש ובראשונה הפסקה מוחלטת לזמן ארוך מאד של ירי הרקטות, וכן של חפירת מנהרות תקיפה ושל ניסיונות חטיפה ופיגוע בשטחנו. כדי להשיג זאת, כפי שנטען לעיל, צריך גורם מייצב ושולט איתן.
 
מה רוצה חמאס? היום, לאחר כמעט עשור של ניסיון מר בסבבי לחימה מול ישראל, מנהיגיו חותרים בראש ובראשונה להמשך השליטה ברצועת עזה, להסרת המצור הכלכלי, ולשחרור אסיריו היושבים בכלא הישראלי. מובן שתוך כך הם מעוניינים לנופף גם בכרטיס הביקור שלהם – התנגדות לכיבוש הציוני – אבל בעניין הזה הם ישמחו מאד להחליף את הטילים במילים.
 
כוח מגב של חמאס שומר על גבול ישראל-עזה (צילום מסך: יוטיוב)
 
ההסדר המוצע צריך לענות ככל האפשר על צרכי שני הצדדים, ולאור זאת אני מציע את המתווה הבא: 
  1. ישראל תפתח במו"מ עם אבו מאזן, שמייצג עבור ישראל את כלל האינטרסים הפלסטיניים, כולל בעזה. דרישה זו עולה בקנה אחד עם ממשלת האחדות שהסכימו עליה פתח וחמאס. מבחינת ישראל לא תהיה הכרה בשום ארגון כמייצג גוף מדיני, לא בחמאס, לא בפתח, וודאי לא בג'יהאד ובוועדות ההתנגדות למיניהן. הרשות הפלסטינית תייצג את כולן.
  2. ראשי חמאס יצהירו בפומבי שהם מגבים את הסכם ממשלת האחדות ומכירים בסמכותו של אבו מאזן. הרשות תתחייב לפרז את הרצועה מטילים, להפסיק לחלוטין חפירת מנהרות, ולפתוח את האזור לביקורת בינלאומית שוטפת.
  3. במידה שיישמר שקט מוחלט במשך שישה חודשים, תתחיל ישראל להסיר את המצור הכלכלי בהדרגה: תחילה מעבר ספינות לנמל עזה אחרי ביקורת של חיל הים, ומאוחר יותר תנועה ימית חופשית עם ביקורות פתע (לישראל תועבר הודעה רשמית על כל ספינה העושה את דרכה לעזה). מצרים תתבקש לפתוח את גבולה עם הרצועה. התנאי היחיד שישראל תציב – אין העברת אמל"ח ואין ייצור אמל"ח. כל ייצור והעברת אמל"ח מלבד נשק קל תבטל את ההסכם.
  4. כוח מצרי-ירדני משותף יוקם כדי לפקח על המצב בתוך עזה. אם קטר תרצה לקחת חלק בכוח יחתמו קטר וישראל על הסכם שלום ביניהן.
  5. טורקיה וקטר ייקחו אחריות על שיקום כלכלי של הרצועה. ישראל תסייע.
  6. ישראל תמשיך לאסוף מודיעין באופן חופשי מהאוויר בשטח רצועת עזה, אולם תתחייב להפסיק לחלוטין את הסיכולים הממוקדים.
  7. כל הפרה של הריבונות הישראלית, שתוגדר באופן חד-משמעי (תוך השארת מרווח לפעולות יחיד בלתי נשלטות, כמו אלה המתחוללות משטח ירדן ומצרים) תאפשר ביטול ההסכם.
  8. כמחווה של רצון טוב תשחרר ישראל עם חתימת ההסכם שישים אסירים.
  9. במידה שהשקט יימשך במשך שנה תתחיל ישראל לשחרר את אסירי חמאס ושאר הארגונים בהדרגה. שחרורם יהיה תלוי בשמירה על ההסכם. הפרת ההסכם, מבחינת ישראל, כמוה כהפרת תנאי השחרור ודרישה להחזרתם לכלא.
מאמרים נוספים