המזרח התיכון ומעבר לו

אודות הכותב

תגיות
ניתוח ופרשנות
16.12.2015

הסכם הגרעין עם איראן טוב גם לנתניהו

אף שבישראל עדיין מבכים בפומבי את הסכם הגרעין בין איראן לבין המעצמות, הוא טוב לא רק לישראל אלא גם לראש הממשלה. עשרים השנים של "פרויקט הגרעין" של נתניהו באו לסיומן המוצלח בהסכם שזכה לתמיכת המעצמות ומוקדי כוח חשובים בתוך איראן עצמה

בישראל עדיין מבכים את הסכם הגרעין בין איראן לבין המעצמות. אולם העובדה הפשוטה היא כי הסכם וינה משרת לא רק את האינטרסים של ישראל אלא את אלה של ראש הממשלה נתניהו עצמו. האחרון יכול לראות בהסכם את פסגת הישגיו, משום שהוא מסיר את האיום הגרעיני מעל ישראל למשך 15 שנה לפחות – נצח במושגים מזרח-תיכוניים. חדלנו לספור את הפעמים שבהן הוכרזה השנה כ"שנת ההכרעה בפרויקט הגרעין האיראני", אולם כדאי לזכור כי "פרויקט הגרעין" של נתניהו החל כבר בשנת 1996.

ביחס לפרויקט הגרעין האיראני אפשר לשאול שתי שאלות: נגד מי הוא מכוון, ומי פועל באופן אפקטיבי כדי למנוע אותו. במרחב המזרח-תיכוני טענו ערב הסעודית ומצרים פעמים רבות כי הגרעין האיראני נועד בראש ובראשונה לאלצן לקבל את תכתיביה המדיניים והכלכליים של איראן, ולהסכים למעשה להחלפת ההגמוניה האמריקאית באזור בהגמוניה איראנית. סעודיה ומצרים עדיין טוענות כי איראן לא תתקוף את ישראל משום שהאחרונה יכולה להפוך את איראן לשממה רדיו-אקטיבית. בפועל, מדינות המפרץ הן אלה שהפעילו את מירב הלחצים להטלת הסנקציות המשתקות על איראן. למרות זאת, רובן, להוציא אולי ערב הסעודית, בירכו על הסכם וינה.

במרחב הבין-לאומי הוכיחו המעצמות הגדולות בעולם את רצינותן בכך שהטילו סנקציות כמעט משתקות על איראן ואילצו אותה להקפיא את פרויקט הגרעין הצבאי שלה, אם לא לוותר עליו כליל. האם לא לכך כיוונה ישראל בעשרים השנים האחרונות – התערבות מעצמתית לטובת בלימתו של האיום הגרעיני האיראני?

באיראן התקבל הסכם וינה ברגשות מעורבים. האליטה השמרנית הלאומנית רואה בו פגיעה בריבונותה, ביטחונה ואולי עליונותה של איראן במרחבים המזרח-תיכוניים והאסלאמיים, ולכן היא משדרת ביקורת על סעיפים מהותיים מהסכם וינה. מולה תייצבים נשיא איראן, חסן רוחאני, וחלקים ניכרים מהמעמד הבינוני המשכיל העירוני שקץ בסבל הכלכלי המתמשך. הקונפליקט בין שני מוקדי הכוח העיקריים באיראן מלמד כי יש במדינה כוחות משמעותיים אשר יאבקו על קיום הסכם וינה. הסיבה לכך היא הבנתם כי איראן גרעינית תהפוך למנודה, מצורעת ומבודדת, לפחות כמו צפון קוריאה.

למעשה קיים ספק רב האם לאיראן הייתה כוונה אמיתית לייצר פצצה. פקיסטאן השכנה, היותר ענייה והפחות משכילה, הצליחה לפתח נשק גרעיני בפחות מעשור (1984-1974) ובתקציב של כמה מאות מיליוני דולרים בלבד. בישראל יעצו שרים בכירים בעבר ובהווה, כמו ליברמן, יעלון, שטייניץ וברק, שלא לתקוף את מתקני הגרעין של איראן עוד לפני הסכם וינה, משום שהבינו כי איראן מעדיפה להישאר מדינת סף גרעינית. התקפה צבאית הייתה מסתיימת במתן לגיטימציה לאיראן לחצות את הסף הגרעיני, בידוד של ישראל מבעלות בריתה במערב ובמזרח התיכון, וסכנה של תביעה בין-לאומית לבחון את פרויקט הגרעין הישראלי.

ישראל ניצחה בסבב הזה של העימות הגרעיני מול איראן. לאחר שנים של אזהרות כי "בשנה הבאה" איראן תהיה גרעינית מקבל עתה נתניהו, גם אם בלא חמדה, את ההנחה כי הדבר לא יקרה ב-15 השנים הקרובות, וזאת בפיקוח המעצמות ובתמיכתם של גורמי כוח חשובים באיראן. עתה יכולה ישראל להתמקד, ובצדק, במעלליה הקונבנציונאליים של איראן בזירות העימות והמלחמה השונות במזרח התיכון, שחלקן שוכנות מעבר לגבולה של ישראל.

מאמרים נוספים