המזרח התיכון ומעבר לו

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
27.07.2011

הסכם הפיוס הפלסטיני: למה לי מאבק עכשיו?

על פניו, נדמה כי חתימת הסכם הפיוס לא הביאה איתה בשורה חדשה: לא מדובר בפשרה היסטורית בין פתח לחמאס. טיוטת המסמך הוצגה לצדדים כבר באוקטובר 2009 ונחתמה על ידי הפתח, ונציגי חמאס סירבו אז לנוסח שהציגו המצרים. מאז לא השתנה הרבה בפועל, ובמילים אחרות, מהומה על לא מאומה. האביב הערבי לא הביא עימו רוח של שינוי ממשי לחברה הפלסטינית.

החתימה על ההסכם מצד חמאס מעידה קודם כל על המצוקה הפוליטית אליה נקלע הארגון. האביב הערבי הביא עימו תחושות אי-ביטחון וחשש בחמאס כי הארגון עומד לאבד בקרוב את מקום מקלטו בדמשק. תובנה זו הביאה לצורך בהידוק הקשרים עם המשטר החדש במצרים; העידן הפוסט-מובארקי נתפס על ידי חמאס כהזדמנות לשיפור יחסיה עם מצרים, והחתימה על מסמך הפיוס היה מחווה של רצון טוב כלפי המשטר החדש במצרים.

במסמך הפיוס עצמו אין שום חדש. ניכר כי הצדדים החליטו לא להחליט על דבר, וכי הם מבקשים לייצר מראית עין מדומה של אחדות לאומית שמטרתה היא השקטת הרחוב הפלסטיני שדרש פיוס. הצעירים יצאו בקמפיין אינטרנטי שקרא לסיום הפיצול אך לא זכה להצלחה סוחפת. בראמאללה הוא התקבל באדישות, ובעזה עשרות המפגינים שהתכנסו בכיכר עומר אל-מוכתאר פוזרו ביד קשה. תהלוכות השמחה והצהלות עם חתימת ההסכם היו עבור המשטרים בגדה וברצועה שסתום לשחרור הלחץ החברתי והפוליטי. המציאות מאז נראית אחרת: הרשות ממשיכה לרדוף את אנשי החמאס בגדה, ולצד הדיאלוג בין הצדדים נמשכת הרדיפה הפוליטית ומעצרי הפעילים בגדה וברצועה.

יחד עם זאת, החתימה על ההסכם מעידה על חיזוק במעמדו של אבו מאזן, שאף ניסה למנף את המהלך לביקור רשמי ברצועת עזה. בקשתו נדחתה על ידי החמאס שתירצה את הדחייה במצב הביטחוני המתוח ברצועה ובחוסר יכולתה לערוב לביטחונו הפיזי של הנשיא. החתימה על ההסכם מכפיפה את חמאס, גם אם למראית עין, למרותה של הרשות הפלסטינית. המהלך נועד ליצור מצג כי הגדה המערבית ורצועת עזה נתונות תחת שליטתו של אבו מאזן, הפיצול הסתיים ומתקיימים התנאים להכרזה חד צדדית על מדינה פלסטינית עצמאית.

אולם שתי הישויות הפוליטיות הן עדיין מתחרות, ושולטות על אזורים גיאוגרפיים נבדלים המתאפיינים אף הם בהבדלים תרבותיים. פתח וחמאס לא ששים לחלוק את מוקדי הכוח שבשליטתם עם יריביהם הפוליטיים. המשא ומתן שמתנהל בדרך להשגת האחדות נראה רצוף מהמורות וקיימות בו "עזים" רבות שספק אם יהיה ניתן להוציאן ולהגיע להסכמות. שני הסעיפים הבולטים שעליהם אמורים להתדיין הצדדים הם הקמת כוח צבאי מאוחד ושילובה של חמאס במבנה הפוליטי של אש"ף.  אף צד לא ימהר לוותר על המונופול המוחלט שלו על הפעלת כוח צבאי, כפי שהפתח לא ששה לחלוק את מוקדי הכוח הפוליטיים והכלכליים של אש"ף עם החמאס.

הסכם הפיוס, אם כן, הוא צעד טקטי מושכל מצד שני הארגונים. חמאס, שהבינה כי היא נמצאת במצוקה פוליטית עקב המצב הכלכלי הקשה ברצועה והחשש מהתקוממות עממית שם עקב אירועי האביב הערבי, החליטה לחתום על "הפסקת אש" בדמות הפיוס ולראות מה יילד יום. כאשר עושים זאת בשם האינטרס הלאומי הרבה יותר קל להסביר מדוע השרץ פתאום הוכשר, ומדוע כעת ולא באוקטובר 2009.

מבחינת הפתח, המהלך הטקטי נועד לאפשר לאבו מאזן שקט תעשייתי במאבק המדיני להשגת הכרה דיפלומטית בעצמאות הפלסטינית. ישנם אף קולות שלוחשים כי בקרב אנשי חמאס מקננת תקווה כי מאמציו של אבו מאזן לא ישאו פרי, משום שכישלון המאמץ המדיני הוא ניצחונה של דרך המאבק המזוין ואי-ההכרה בישראל.

לסיכום, נראה כי הפיוס בין פתח לחמאס הוא מהלך טקטי שנועד לספק לשני הצדדים מרחב של זמן כדי להיערך לקראת ההתנגשות הבאה. זו תכריע כיצד יעוצבו פניה המדיניות, החברתיות והתרבותית של המדינה הפלסטינית העתידית.

מאמרים נוספים