מאמרים

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
20.02.2013

העדרה של האופציה המדינית

תהליך השלום נדחק הצידה בבחירות ובמו"מ הקואליציוני. רבים תולים תקוות בביקורו של אובמה, אבל גם את הישגיו המערכת הפוליטית יכולה למסמס. את המחיר על כך נשלם בעתיד הלא רחוק

הרכבת הקואליציה של ממשלת נתניהו השלישית היא מסובכת ומלאה בספינים פוליטיים. אין ספק שראשי מפלגות יש עתיד והבית היהודי החזיקו מעמד עד כה מול מערכות הלחצים הצולבות שהפעילו עליהם אנשי הליכוד, המפלגות החרדיות ואפילו במידה מסויימת ראשי מפלגת העבודה. המכנה המשותף הנמוך של מערכות לחצים אלו היא האופציה המדינית או יותר נכון העדרה.

המערכת הפוליטית שואלת את עצמה עד כמה ברית לפיד-בנט תעמוד מול שאלת המו"מ המדיני מול הפלסטינים. לכאורה הם מייצגים שני קצוות בנושא הזה; האחד מוכן לפשרה מדינית והשני מוכן לאוטנומיה פלסטינית מוגבלת לאחר שישראל תספח 60% מהשטחים. במחנה האחד מצויה יעל גרמן ממרצ לשעבר ובשני אורית סטרוק, מראשי הקו הנוקשה של המתנחלים. אבל רק לכאורה. עבור שתי המפלגות האלה אין עתיד לתהליך מדיני מלבד קיומו. בנט התבטא בחיוב לקיומו והצהיר כי הוא לא יוביל לשום תוצאה מעשית. לפיד בהצהרת אריאל קבע שהפלסטינים הם האשמים בקפאון ובכשלון. בכך שניהם מבטאים את רחשי מרבית הציבור שמאס בתהליך השלום, זה שהוביל בעיקר להשתלטות חמאס על עזה ולאלפי הרוגים משני הצדדים.

שניהם לא לבד בהעדרה של האופציה המדינית. מפלגת העבודה אף היא ויתרה עליה. מבחינתה, באופן רשמי,  הסכם אוסלו ומתווה קלינטון הם הבסיס למו"מ. באופן מעשי אין למפלגה זו כל עניין דחוף בשיחות עם הפלסטינים. בפגישות בין יחימוביץ לנתניהו דנו בעיקר בנושאים הכלכליים ואולי בקבלת תיקי הרווחה, האוצר ומעמדו של פואד בן אליעזר. כך שאין מי שיאתגר את המו"מ הקואליציוני סביב הסוגיה המדינית. קדימה של מופז בוודאי לא תעלה על הבריקדות, והתנועה של לבני כבר עם רגל וחצי בממשלה, ללא שום הצהרה דרמטית כי בקרוב יותנע התהליך המדיני סביב רעיונות יצירתיים.

יוצא מכך שהפולטיקה הישראלית ברובה זונחת את תהליך השלום. מציאות שעלולה להקים ממשלה מוזרה שבה ישבו מפלגות הימין עם מפלגות המרכז בהרמוניה, כל עוד מוסכם על כולן כי אין באמת פלסטינים, בידוד בינלאומי, סכנה להתפרצות סבב נוסף של קונפליקט עקוב מדם, ומחיר כלכלי כבד הנובע מקונפורמיות של עסקנים פוליטיים הקוברים את ראשם בחול, רק כי הם מאמינים כי זה רצון בוחריהם. כבר נכתב רבות על כך שמנהיגים אמתיים אינם שועים רק לקול ההמון אלא משתדלים להנהיגו.

מה כן יוכל לזעזע את המערכת הפוליטית לכיוון של התנעת תהליך מדיני? רבים תולים תקוות בביקורו של ברק אובמה במרץ. הם מקווים כי הוא יוציא עבורם את הערמונים מהאש בכך שישכנע את אבו מאזן לחזור לתהליך המדיני בתמורה להכרה ישראלית בהפיכתה של הרשות הפלסטינית למדינה חברה באו"ם. הכרה כזו לא מחייבת פינוי שטחים, פירוק התנחלויות ונטישת הבית היהודי את הקואליציה ימים ספורים לאחר השבעת הממשלה. אם תרחיש כזה יתממש הוא אולי ידחה את הצורך בקבלת הכרעות פוליטיות קשות, שהן הדבר היחיד המטריד את המפלגות, ויאריך את חייה של ממשלת נתניהו השלישית. אולם במציאות בה אנו חיים החשבון תמיד מגיע, ובדרך כלל הוא יקר יותר ועלול לכלול התחזקות חמאס בגדה, אינתיפאדה שלישית וקרבנות רבים משני הצדדים. אולם מה  לכל זאת ולפוליטיקאים שלנו, העסוקים יותר בשאלה מי ישיג יותר במו"מ הקואליציוני. מה שבטוח הוא שאנו,  האזרחים, נתבקש לשלם את המחיר על קוצר ראותם ואזלת ידם.

מאמרים נוספים