מאמרים

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
25.04.2014

העדר פרופורציות בשירות אלפיים שנות

נאום המג"ד בבה"ד 1 הוא סלט מביך של חוסר פרופורציות. שני צוערים מודחים אולם בגלל אירוע מסוג זה "חטפנו אלפיים שנות גלות". אם אלפיים שנות מונחות על כתפי הצוערים בגלל קריקטורה של היטלר, מה יאמרו הרמטכ"ל וראש הממשלה? וכאשר סגן אלוף בצבא רואה את הנצח בכל מקום, מי יעסוק בהווה האלים, המדמם, הדחוף?

נאום המג"ד מלווה אותנו זה השבוע השלישי על מנת שישקע ויחלחל. הוא מאתגר ומניח לפנינו שילוב של מאפייני תוכן והגשה המאפשרים לחלץ מהנאום תובנות לגבי משמעותה העכשווית של זהות ישראלית. בתכניו ובאופן בו נישא מזכיר הנאום דרשה דתית. הדתיות שבשמה הוא מדבר היא תיאולוגיה ישראלית שהנחות היסוד שלה מוצבות לעיוננו. העלגות הבוקעת ממנו בוטה; האם גם היא חלק מן התיאולוגיה הישראלית החדשה? ברגע שמנסים להקשיב לדברים על מנת להעריך את תוכנם עולים מהם מתחים מובנים שקשה, אולי בלתי אפשרי, ליישבם. נתעכב על כל אחד מהם להלן.

הדרשה:

המפקד נדרש לספר סיפור, להנהיר את פשר ההדחה וכנראה את פשר הרוחות הסוערות המלוות את השבוע החולף במסדרונות בה"ד 1. דרשה טובה מייצרת סיפור בעל משמעות במקום שבו המציאות הגלויה אינה מפורטת דיה. היא קושרת בין זמנים, דברים וישויות הנדמים מנותקים זה מזה. כך, דרשה יהודית טובה קושרת בין אבות האומה, יצורי שמיים ובני אדם הפועלים על פני האדמה. בפער הנגלה בין חלקי המציאות משלים דמיונו של מספר הסיפור את הפרטים ומייצר משמעות. בטקסט שלפנינו מסביר המג"ד את פשר הדחת שני הצוערים וקושר אגב כך בין אבות האומה, מעשים שנעשו בחצות הלילה (הצוערים המצותתים) ויצורים שמימיים (קוסם). לכל המהלך הזה נמסכת משמעות חינוכית שלמד (או לוּמד) כל מי שהיה בבה"ד 1: נקודת ההתערבות – ההכרח של הקצין להתערב כשהוא רואה פגם במציאות הדורש את תיקונו.

מדוע זקוק מג"ד בבה"ד 1 לדרשה על מנת להסביר את מה שנעשה? האם זוהי טכניקה ראויה בבית ספר מקצועי למנהיגות צבאית, גם אם הוא אמון על הענקת מטען ערכי? מדוע אי אפשר להסביר בפשטות? ואולי בכלל אי אפשר להסביר את זה בפשטות? כוונתי לא רק לחלמאות המעשה, אלא לבסיס התוכני והערכי שלו. אולי אי אפשר להסביר את מערכת הקשרים הקוסמולוגית-כמעט שטווה המג"ד בפשטות משום שאיננה פשוטה. יתר על כן, אולי היא כבדה כל כך בכוונה, כיוון שרק כך תוכל להכריע התנהגויות חתרניות כמו שרבוט דמותו של היטלר.

הנחות יסוד של תיאולוגיה ישראלית:

נאום המג"ד מושתת על כמה הנחות יסוד. אחת מהן היא מרכזיותה של השואה והיחס המתחייב אליה (וזה עוד לפני ששמע על כך שבקרוב יתחילו ללמוד על השואה כבר בגן הילדים). השואה היא אירוע מכונן שחיסל עתיד אפשרי אחד של העם היהודי. זו הסיבה שהמג"ד מתמקד במיליון ילדים שראשם רוצץ, לפי סיפורו, בפקודה ישירה של היטלר. המג"ד כנראה לא קרא את "מאוס" או את ספרו של מישל קישקה, ספרים בהם מתוארת השואה באמצעות קריקטורה. השואה התרחשה עבור המג"ד אך ורק באופן טוטאלי ו/או דיכוטומי; טובים מול רעים, קורבנות מול רוצחים, רצינות ועצב מול קלילות דעת רצחנית. זו הסיבה בעטיה מרשה המג"ד לעצמו לקבוע חד וחלק כי הצוער לא למד דבר מסבא שלו. מהיכן הוא יודע? אולי הסבא הוא מצייר קריקטורות בעצמו?

התובנה של המג"ד ביחס לשואה היא בסיס להנחת יסוד נוספת, גורפת יותר. על פי הנחה זו, למציאות יש הסבר אחד בלבד, ומי שלא נכנס להסבר הזה או מקבל אותו זקוק לאשפוז במחלקה סגורה או לוקה בטיפשות. אין גוונים או משמעויות נוספות, לבטח לא משמעויות סותרות, לתמונת המציאות הזו. יתר על כן, מי שסוטה קלות מהדרך סופו שיסטה ממנה באופן חד, שכן עבירה גוררת עבירה. מכאן שמי ששרבט את היטלר ימצא את עצמו מצותת מעבר לדלת.

כששתי ההנחות הללו נפגשות המציאות הופכת בינארית: מי ששייך למחנה וכל היתר, הפוגעים במחנה. המחנה הזה נראה יהודי, משום שהעולם הערכי שעל בסיסו מנומקת השקפת העולם הוא העולם התלמודי (אם כי לו היו חכמי התלמוד שומעים שיש רק דעה קבילה אחת ודאי היו מוחים). אפשר לתהות שמא ישבו באולם באותו אירוע צוערים או צוערות שאינם יהודים רחמנא ליצלן. האם כשהלכו "להשלים את הסיפור", כפי שציווה המג"ד, הסיפור דיבר אליהם? האם יכול היה המג"ד לבחור בנקודת התייחסות שונה על מנת להבהיר ולהדגיש את דבריו?

צורת ההגשה העילגת:

השגיאות בנאום המג"ד צורמות מאוד למי שאמון על עברית תקנית. אך גם מי שאינו אמון על עברית תקנית או שהדרישה הזו נדמית בעיניו צייקנית יכול להתרשם מהעלגות של הטקסט. המג"ד מתחיל משפטים ולא מסיימם, פותח בטיעונים ועובר למשהו אחר. כמי שמבלה לא מעט בצבא אני יכול להעיד כי זהו סגנון דיבור נפוץ. מה מסתתר מאחוריו? ניתן להניח בזהירות כי זהו ההמשך, או הנגזרת של הנחת היסוד השנייה מהפסקה הקודמת. מי שמבין לא זקוק להסבר. מי שלא מבין מצוי ממילא תחת ההגדרה של הסטייה החברתית, הדורשת הסגר ובידוד, ולכן אין בכלל טעם לנסות ולהסביר לו. המג"ד אינו צבוע. אני מניח כי הוא משוכנע באמת ובתמים בתקפוּת ההטפה שלו. מכאן נובעת עוצמת תדהמתו כשהוא נתקל במה שחורג מגבולות העולם הערכי/מקצועי/מוסרי שלו; היכולת להביע את מחשבותיו במילים כבר לא רלוונטית.

צילום מסך: יוטיוב

המתחים בטקסט:

לאחר כל הניתוחים המטא-טקסטואליים עדיין נותרים שני מתחים שקשה ליישב. צוער אינטליגנט או צוערת אינטליגנטית שהאזינה לנאום ומסרבת להשתכנע מהרטוריקה בלבד עלולה לשאול את עצמה מה עושים איתם.

האחד הוא המתח שבין אירוע לדרך חיים. התרעומת של המג"ד היא על הפגיעה במכלול בקשת של רגשות ופרקטיקות שהוא מכנה 'דרך חיים': "יום השואה – אותי זה לא קונה, זה דרך חיים". אולם כל דרך החיים הזו נבחנת סביב אירוע בודד שעליו 'מייצרים' תחקיר; האירוע הוא מובחן ומוגדר, בעל התחלה וסוף, ובעיקר אפשר להפיק ממנו לקחים ולמנוע את חזרתו. במסגרתו נכללים מה שאירע בזמן ובמרחב, מה שאירע בשיחה פלוגתית ולאחריה בתחקיר בחצות הליל במשרד המג"ד. המשפטים נטולי הסיום בנאום קשורים גם הם למתח הזה. הכל מאד ברור, אך יש בו רצון (כמעט לא מודע) להשאיר את הסופים פתוחים, לייצר מארג שבו משפט אחד נובע אל תוך השני ללא הכרעות.  לכאורה משפט עם מבנה תחבירי ברור או טיעון שלם, אך למעשה רצף אסוציאטיבי – דרשה. אולם אם כך הדבר, מהו התפקיד של האירוע או התחקיר? להעניק נופך של ארגון מקצועי? קשה להעריך. כאמור, אני מסתובב לא מעט בצבא, והתהליכים המתרחשים במציאות שמסביב לצבא או בתוכו מפורשים לרוב כ"אירוע". האביב הערבי, למשל, הוא "אירוע מעניין", חרב הקיצוצים היא "אירוע מאתגר" ועוד.

המתח השני קשור במתח הראשון: הקושי להפריד בין חלקי המציאות. כל הפלוגה מעורבת בבזיון, לטענת המג"ד. אלא שרק שני צוערים הודחו. מי שישבה באולם תסיק מכאן כי המג"ד מבלבל את המוח. אם רק מה שנכנס לגדר אירוע ונכלל בתחקיר נדון בוועדת ההדחה, אין שום ערך לקביעה כי "כולם מעורבים".

התוצאה של כל הסלט הזה היא חסך כמעט מוחלט בפרופורציות. כולם מעורבים אבל רק שניים מודחים. למרות שרק שניים מודחים, הרי שבשל אירוע כזה (או כל אירוע אחר) "חטפנו אלפיים שנות גלות". האם על כתפי הצוערים מונחים 'אלפיים שנות'? כנראה שבאמת לא יכולים להיות הסברים פשוטים. מה פשוט ב-'אלפיים שנות'? ואם המצב אכן מסובך כל כך כשאתה צוער, מה מונח על כתפי ראש הממשלה? או הרמטכ"ל? ואם ככה, כשכולנו עסוקים בנצח, או לפחות באלפיים שנות גלות, מי מתעסק בהווה? איך מסבירים את המציאות – האלימה, השוטפת, הדחופה – כשהעבר, ההווה והעתיד נכרכים יחד באופן קבוע? כיצד יודעים מתי מתחיל ונגמר משהו אם בכלל לא יודעים להשתמש נכון במלים או בסימני פיסוק?

נאום המג"ד מטריד, מטריד מאוד. הוא מעלה תהיות לגבי המקצועיות של המג"ד לא רק בשדה החינוכי, אלא גם בשדה הצבאי-מקצועי. ואם ניתן היה להסתפק ולטעון כי זהו מקרה חריג, ניחא. המקרה הזה נדון בגדוד, בוועדת ההדחה אצל מפקד בה"ד 1 וגם בחיל הים. למרבה הצער נדמה כי העיסוק בנצח על חשבון ההווה אינו נחלתו של המג"ד בלבד. הוא מוכר גם מנאומי ראש הממשלה.

מאמרים נוספים