מאמרים

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
02.03.2017

העולם המקביל להסתה הפלסטינית

ה"הסתה הפלסטינית" היא אחת האקסיומות הידועות והחביבות על הימין, כמו גם על רבים מהפרשנים והכותבים בשיח המזרחני בישראל. לאקסיומה הזו צריך להתלוות גילוי נאות: ההסתה הפלסטינית מתקיימת לצד ההסתה הישראלית

צמד המילים "ההסתה הפלסטינית" חוזר פעם אחר פעם אל הדיון הישראלי: הוא נשמע חדשות לבקרים מפי נבחרי ציבור מהקואליציה והאופוזיציה, נתפס כעובדה מוגמרת בקרב פרשנים בתקשורת, וזוכה לקידום בחסות חוקרים מטעם מכוני מחקר שונים. קצרה היריעה מלמנות את הדוגמאות הרבות ל״הסתה הפלסטינית״, אך חשוב להדגיש כי חלק גדול מהן מתמקד בדה-לגיטימציה של ישראל ובהכחשת קיומה.

כדי לסבר את האוזן, הנה כמה מן האזכורים של ה״הסתה הפלסטינית״ בחודש האחרון: אחרי פיגוע הדריסה הקטלני בירושלים קבע מכון המחקר "מבט לתקשורת פלסטינית", כי הוא נבע מהסתה פלסטינית נגד ישראל; בינואר האחרון יזמו חברי הכנסת עודד פורר (ישראל ביתנו), מוטי יוגב (הבית היהודי) ואמיר אוחנה (הליכוד), ביחד עם "הפורום המשפטי הבינלאומי", דיון בוועדת החינוך של הכנסת בנושא ההסתה בספרי הלימוד הפלסטיניים במזרח ירושלים; ובאותו חודש יזמה ח"כ עליזה לביא (יש עתיד) דיון בכנסת על הסתה בבתי הספר הפלסטיניים של אונר"א, שם הציגו אנשי "המרכז לחקר המזרח התיכון" דו"ח שכתבו בנושא.

אותו מחקר, שנכתב על ידי ד"ר ארנון גרוס (המרכז למעקב אחר השפעות השלום) וד"ר רוני שקד (מכון טרומן לקידום השלום), נחגג על ידי דרור בן-ימיני בטענה כי הוא מוכיח שהחינוך בבתי הספר של אונר"א "קרוב לרוח המופתי, חאג' אמין אל-חוסייני". כמו כן, אחרי הפיגוע בפתח-תקווה קרא דני דנון לאו"ם "לפעול נגד ההסתה הפלסטינית", ואחרי מסיבת העיתונאים של דונלד טראמפ ובנימין נתניהו אמר שר השיכון, יואב גלנט (כולנו), כי "הפלסטינים צריכים להפסיק את ההסתה". במילים אחרות – בישראל של שנת 2017 מתפרסמות כמעט באופן יומיומי התבטאויות של אנשי ציבור, מחקר ותקשורת בנושא שנדמה כי אף פעם לא נס ליחו: ״ההסתה הפלסטינית״. 

נפנה לרגע את המבט לישראל. ברי כי ניתן היה לצטט ממחקרים אקדמיים העוסקים בהכחשה הישראלית של המציאות וההיסטוריה הפלסטינית, אולם במקום להעמיק בדיון המחקרי ב״הסתה הפלסטינית״, אביא כמה דוגמאות מוחשיות שלכדו את עיני. אין זה מקרי שדוגמאות אלו מייצגות מוסדות ואישים מרכזיים בשלטון.

לפני מספר חודשים יצא משרד החוץ בסרטון הסברה רשמי באנגלית אמריקאית מצוחצחת, המציג את ההיסטוריה של הארץ. לפי משרד החוץ, ההיסטוריה של הארץ החלה עם יעקב ורחל, ולאחר מכן הגיעו לארץ, בזה אחר זה, כובשים זרים – לרבות אשורים, יוונים, צלבנים, ממלוכים, עות'מאנים ובריטים. לאחר מכן (וכאן מגיעה שורת המחץ של הסרטון), אי שם במחצית הראשונה של המאה ה-20 הגיעו לארץ הפלסטינים. כך, מבלי למצמץ, הפך משרד החוץ את הפלסטינים לזרים בארץ, שהגיעו לכאן קצת אחרי הבריטים.

מפה מתוך קמפיין משרד החינוך: מה היה אומרים בישראל לו היה רשום "פלסטין"?

 

בחודש האחרון יצא משרד החינוך בקמפיין סרטונים הנקרא "עם אחד, זה כל הסיפור", שמטרתו ליישם את מסקנות ועדת ביטון להעצמת מורשת יהדות ספרד והמזרח. בסרטונים נראים כוכבי תרבות שונים המספרים על קרוביהם בארצות ערב (באופן שמצריך כשלעצמו מאמר נפרד). בכל פעם שמוזכרת מדינה באזור מופיעה המפה שלה על המרקע. וכך, כשקובי אוז מדבר על עיירת הפיתוח שדרות או ג'קי לוי על העליה הבוכרית לירושלים, מופיעה בגאון מפה מוכרת, הכוללת את ישראל, הגולן, רצועת עזה והגדה המערבית, תחת השם ׳ישראל׳. בשנת 2007 קיבלה ועדת החינוך של הכנסת החלטה, לפיה במפות ישראל המופיעות בספרי הלימוד לא יסומן הקו הירוק, המפריד בין שטחי ישראל על פי החוק הישראלי והחוק הבינלאומי לבין שטחים שישראל מעולם לא סיפחה. משרד החינוך רק ממשיך את אותו קו.

יו"ר הקואליציה, ח"כ דוד ביטן מהליכוד, חתום כבר על כמה אמירות מקוממות. כך לדוגמה, לפני חודשיים, אמר כי הוא לא סבור שהתבטאותו – השנויה במחלוקת – של בנימין נתניהו "הערבים נוהרים לקלפיות" הייתה בעייתית, ושלמעשה הוא היה מעדיף כי הערבים לא היו הולכים להצביע כלל. בעניין הדיון על הקמת מדינה פלסטינית הדגיש ביטן, ממש לפני שבועיים, כי אין הוא חושב שצריך לדבר במושגים של "מדינה", ובמקום זאת הציע טרמינולוגיה חלופית –  "ישות פלסטינית מינוס".

שרת המשפטים, איילת שקד, אף היא אינה ידועה כמי שטומנת ידה בצלחת בכל הנוגע לסכסוך הישראלי-פלסטיני. לפני שבוע נאמה שקד בכנס של העיתון "בשבע" ובירכה את ראש הממשלה נתניהו לפני צאתו לוושינגטון. בדברים שנשאה שם אמרה השרה שקד: "עלינו להביא לכך שהעולם כולו יכיר בנוכחותנו הלגיטימית ביהודה ושומרון ובבקעת הירדן. זה צריך להיות היעד וזה צריך להיאמר. אנחנו כאן כדי להמשיך להיות כאן: בגוש עציון כבגוש דן, בחברון כבחולון, בקריית ארבע כבקריית שמונה. זו אמירה הצהרתית אולם על העולם לשמוע בבירור מאיתנו מהם גבולות ישראל [...] נצחוננו יתחיל בכך שהכול יידעו שאנו נהיה כאן, בכל חלקי מדינת ישראל, מן הים ועד הירדן, לנצח".

הגזירה השווה ברורה. מה היה קורה לו משרד החינוך הפלסטיני היה יוצא בקמפיין רשמי המציג את מפת הארץ, כשעליה כתוב רק השם ׳פלסטין׳, ללא גבולות או קווים? מה היה קורה לו משרד החוץ הפלסטיני היה יוצא בקמפיין רשמי, לפיו הפלסטינים חיו בארץ מימים ימימה, ואילו היהודים הגיעו לכאן, זרים בדיוק כמו הבריטים, לפני מאה שנה בסך הכל? או לו אחד מבכירי הפרלמנט הפלסטיני היה מסרב להתייחס לישראל כמדינה, ומכנה אותה "ישות ישראלית מינוס"? מה היה קורה לו שרת המשפטים הפלסטינית הייתה אומרת, כי "אנחנו כאן, ברמאללה כמו בנצרת, בשכם כמו בסכנין, בג'נין כמו ביפו [...] נצחוננו יתחיל בכך שהכול יידעו שאנו נהיה כאן, בכל חלקי מדינת פלסטין, מן הים ועד הירדן, לנצח"?

לא קשה לנחש. אם "נתרגם" את דברי מקבלי ההחלטות הישראלים לערבית-פלסטינית, איננו צפויים להמתין זמן רב בטרם תפתח המקהלה הישראלית בניגון המוכר לעייפה של "ההסתה הפלסטינית".

צמד המילים "ההסתה הפלסטינית" הפך למילת קוד מנצחת הנמצאת בלב השיח הישראלי על הפלסטינים. אינני טוען שהפלסטינים הם טלית שכולה תכלת, אבל אני כן מבקש לחלץ שתי תובנות מהיחס הישראלי למצב ברשות הפלסטינית. האחת, על המולדת הזו נאבקים שני עמים המתייחסים אליה, פעמים רבות, כאל שלהם (כבתמונת ראי). השניה, בפעם הבאה שחוקר, פרשן או חבר כנסת יבקש לדבר על ה"הסתה הפלסטינית", מוטב שיפתח בגילוי נאות. למשל, "במקביל להסתה הישראלית ההולכת ומתחזקת ושוללת את קיומה של פלסטין – ברשת, בבתי הספר, בבית המחוקקים ובממשלה, אנו עדים להסתה שאינה שונה ממנה בהרבה, המתקיימת בפלסטין, נגד ישראל".

אם לא נעז להביט בעצמנו בראי, לא נצליח לראות את ההסתה הניבטת ממנו אל הפלסטינים.

עריכה: ד"ר לילך אסף

מאמרים נוספים