המזרח התיכון ומעבר לו

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
31.03.2012

העולם הערבי - תמונת מצב (כתבה שנייה)

המצב בעולם הערבי עגום, כאשר אנדרלמוסיה הופכת לסממן האפייני של רב המדינות המנסות לחולל שינויים פוליטים. אולם ייתכן שזה שלב בלתי-נמנע בתהליך פוליטי חדש שבעתיד יהיה דמוקרטי ויציב

המצב בעולם הערבי עגום. התוצרים המובהקים ביותר של השנה האחרונה הם אנרכיה, עלייה דרמטית בכוחן של המפלגות האסלאמיסטיות, וחדירתם של ארגוני הג'יהאד העולמי ואל-קאעידה למדינות האזור. אולם תמונת המצב הזאת סובלת מן הבעיה של כל תמונות הסטילס, הן בתחום האמנות והן בניתוח הפוליטי: הן נעדרות ממד זמן והפרספקטיבה שלהן צרה במיוחד.

מה, אם כן, אפשר יהיה להסיק ממבט רחב ומקיף יותר? האם יש בכל זאת סימנים לכך שהמהפכה הערבית לא נכשלה, ואולי תצליח להוביל לדמוקרטיזציה? במאמר זה נבחן כמה מהם.

ראשית, אמנם יש אנרכיה ברבים מן המקומות, אולם אנרכיה היא שלב ביניים כמעט הכרחי בדרך לדמוקרטיה. אנרכיה היא אחת הדרכים שבהן, בהעדר מבנה פוליטי מגובש, נוצרות קבוצות פעולה פוליטיות וחברתיות ומביאות את האג'נדה שלהן לתחום הציבורי. גם בחלקים נרחבים של הגוש הסובייטי לשעבר שררה אנרכיה במשך תקופה לא קצרה לאחר נפילת המשטר, ולעיתים האנרכיה הזאת גם גלשה למלחמות אזרחים קשות כמו בבלקן. מתוך האנרכיה והאלימות הזאת צמחו גם משטרים דמוקרטיים, אם כי צריך להודות ששלב הייצוב הוביל בכמה מקרים למשטרים אוטוריטאריים יותר.

שנית, בניגוד לדעה הרווחת, גם הניצחון האסלאמיסטי קריטי לצמיחתה של תרבות דמוקרטית. הציבור הערבי ברובו הגדול דתי ומאמין. המפלגות הללו אכן מייצגות היטב את תפיסת עולמו ואת ערכיו. מבחינה זו הבחירה באסלאמיסטים היא דמוקרטיה במיטבה. במשך שנים ארוכות חשו מרבית תושבי האזור שאין ייצוג מספק לתפיסת העולם שלהם, לאמונותיהם ולערכיהם במדיניות המשטר, במערכת המשפט או במרחב הציבורי. עליית המפלגות האסלאמיות מאפשרת להם לחוש בפעם הראשונה שנציגיהם ברשות המחוקקת אכן מייצגים אותם.

במקרים רבים האמונה הזאת בכוחו של האסלאם אינה נובעת מדתיות עמוקה אלא מאמונה תמימה, ונשענת על הנחות בעייתיות באשר לכוחה של הדת לייצר פוליטיקה אחרת, מושחתת פחות. יש מאחוריה אמונה מאגית ביכולתה של הדת לשנות את המציאות, אולם כפי שגילו איראנים רבים לאחר ההתלהבות הראשונית ממהפכת 1979, הפוליטיקאים הדתיים אינם מוכשרים יותר מעמיתיהם החילוניים, ובסיכומו של דבר אינם מושחתים פחות. ייתכן שגם בעולם הערבי, כמו באיראן, באינדונזיה או במלזיה, יגיע השלב בו הדת תהפוך ממכשיר מאגי לשיפור המציאות, לאפשרות פוליטית אחת מני רבות. שלא כמו בעבר, אחרי כמאה וחמישים שנה של ניסויים פוליטיים מסוגים שונים, בארסנל הפוליטי הערבי מצויות היום גם אופציות אחרות – ליברליות, סוציאליסטיות, לאומיות-אוטוריטאריות, ואחרות. האופציה האסלאמית תיבחן מול כל הללו ותצטרך להוכיח את עצמה כלכלית ופוליטית.

ולבסוף, תחושת העוצמה והאומץ שהפגין הציבור הערבי מול משטריו המדכאים לא תישכח במהרה. עד השנים האחרונות חשו תושבי האזור חוסר אונים מוחלט מול עוצמת השלטונות, או, כפי שהגדיר זאת פעם עמית ירדני, "אנחנו מרגישים שכל העולם הערבי הוא לול תרנגולות אחד גדול. כולנו יושבים בכלובינו והשליטים עושים בנו כרצונם." היום אין לאיש ספק שהעולם הערבי איננו לול תרנגולות. בשנה האחרונה הוכיחו תושביו אומץ לב והקרבה יוצאי דופן. את אלה אי אפשר כבר להחזיר לבקבוק.

המשמעות של כל אלה היא, ראשית, שצפויה לנו תקופת אי-יציבות ארוכה שאת משכה קשה לאמוד. במהלכה יהיו עוד רעידות אדמה. במקרים מסוימים ינצח הציבור, במקרים אחרים המשטר. בסופו של דבר משטרים מסוימים עוד יפלו ומדינות כמו לוב, עיראק או סוריה עלולות להתפרק. האנרכיה תמשיך ותשלוט בחלק מן האזורים, ובחלקם צפויים עוד אלימות, סכסוכים ושפיכות דמים למכביר. זה אינו בהכרח מנוגד לתהליך הדמוקרטיזציה של העולם הערבי. זה חלק ממנו.

מאמרים נוספים