מאמרים

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
20.04.2015

העיר הערבית החדשה

בחודש שעבר הכריזה ממשלת מצרים על הקמת עיר בירה חדשה ממזרח לקהיר, שתהפוך למרכז הפיננסי והממשלתי של המדינה. גם במדינות ערביות אחרות נבנות ערים חדשות ומודרניות, שנועדו לענות על הביקוש העצום לדיור עירוני. ליאל מגן על צמיחתן של הערים החדשות במזרח התיכון, אתגריהן והשלכותיהן.

בחודש שעבר הכריזה ממשלת מצרים בראשות עבד אל-פתאח א-סיסי על הקמת עיר בירה מנהלית חדשה ממזרח לקהיר. על פי המתוכנן, העיר תציע מעל חמישה מיליון יחידות דיור חדשות ותהפוך למרכז הפיננסי והממשלתי של המדינה, אשר יתחרה בערים העשירות של המפרץ. זוהי דוגמה מובהקת להתמודדות עם אחד האתגרים המרכזיים העומדים בפני מדינות המזרח התיכון, ולמעשה בפני כל העולם המתפתח – העיור.

קהיר היא העיר דוברת הערבית המאוכלסת ביותר בעולם, עם אוכלוסייה של כמעט 12 מיליון תושבים. בשנים הקרובות צפויה אוכלוסייתה לעלות ב-1.4% נוספים בכל שנה ובכך להתקרב ל-13 מיליון כבר בשנת 2020. כשכוללים באוכלוסיית העיר את המטרופולין שמסביבה מגיעים לנתון הגבוה של כמעט 16 מיליון תושבים, ויש הטוענים שהאוכלוסייה המקומית מגיעה אף ל-19 מיליון אם כוללים את התושבים הזמניים והלא רשומים. אך קהיר אינה לבד. בארבעים השנה האחרונות גדלה האוכלוסייה העירונית במדינות הערביות פי ארבע והובילה לכך שכיום 60% בממוצע מאוכלוסיית מדינות האזור חיה בערים. בירדן, למשל, בניגוד לתדמית הכפרית-בדואית המיוחסת לה, קרוב ל80% מהאוכלוסייה חיה באזורים עירוניים, ובלבנון מגיע אחוז העיור לשיאו עם 87% מהתושבים, אחד הגבוהים בעולם. תהליך העיור בגדה המערבית ועזה דומה לנפוץ באזור; 3.8 מיליון תושבים, שהם כ-75% מכלל האוכלוסייה, מתגוררים בערים השונות, בקצב גידול של כ-3.2% בשנה.

לתהליך העיור סיבות שונות, רובן כלכליות וקשורות בשיפור אפשרויות תעסוקה או דיור. אך במזרח התיכון שתי סיבות נוספות גורמות לעיור המואץ. ראשית, הסכסוכים האלימים באזור שמביאים להגירה רבה, במיוחד לערים, של פליטים המחפשים בטחון. כבר ב-2010 נמנו כ-7.5 מיליון פליטים שעברו בין המדינות באזור, ו-9.8 מיליון פליטים נוספים שעברו בתוך תחומי אותה מדינה כתוצאה מסכסוכים שונים. מאז נוספו מעל 3 מיליוני פליטים מסוריה ועיראק שהעלו את הדרישה לדיור ומקלט בערים השונות.

סיבה נוספת לעיור המואץ במזרח התיכון קשורה בתהליכים סביבתיים משמעותיים העוברים על האזור. הבצורת בסוריה וירדן בעשור הראשון של המאה ה-21, במיוחד בין השנים 2007-2010, הביאה למעבר של כמעט מיליון תושבים ממשפחות חקלאיות מאזורי הספר של סוריה אל הערים, וכך לעלייה של 50% במספר התושבים בערים ולהכפלת מחירי הדיור בדמשק. בנוסף, כתוצאה מהתמעטות הגשמים בעשורים האחרונים, האזורים המדבריים של ירדן, סוריה ועיראק מתפשטים אל אזורים שהיו חקלאיים בעבר (תופעת המידבור), מה שעל פי התחזיות עשוי להקטין את התוצרת החקלאית האזורית ב-10% באזורים הצפוניים ו-40% באזורים הדרומיים ולהביא לזרם נוסף של פליטים אל תוך מרכזי הערים.

אולם בניגוד לציפיות המהגרים, החיים החדשים בערים אינם מציעים בהכרח תנאי מחייה טובים יותר. הביקוש לדיור בערים השונות מעלה את המחירים ומביא את השכבות הנמוכות והפליטים להתיישב בשטחים פתוחים, באזורים לא מוכרים על ידי הרשויות ובצפיפות רבה. אזורים אלו, הידועים במצרים כ"עַשְוַאִיַּאת", ובארצות המערב כסלאמס, מאופיינים בתנאים ירודים, ללא תשתיות, ביוב וחיבור קבוע למים או חשמל. לפי דו"ח של האו"ם, 17% מתושבי הערים במצרים וירדן חיים באזורים לא מוכרים, ובקהיר עצמה 62% מהתושבים המקומיים חיים בתנאים אלו. נתון זה הגיע לשיאו בסוריה של לפני מלחמת האזרחים עם 38% מתושבי הערים, מתוכם 60% מתושבי דמשק אשר חיו ב"עשואיאת" המקומיות.       

באזור בו ישנה ריכוזיות ממשלתית גבוהה וסמכויות השלטון המקומי חלשות (ברוב האזור השירותים העירוניים אינם גובים מיסים באופן קבוע אלא מסתמכים על תקצוב ממשלתי), הממשלות מנסות להתמודד עם תהליך העיור על ידי בניית ערים חדשות, תכנון פרברים הצמודים לערים וחיזוק ערי לוויין בינוניות. בדומה לעיר הבירה החדשה המתוכננת במצרים, לבנון משקיעה באינטנסיביות בתשתיות העיר טריפולי ובחיבורה בקו רכבת מהיר לביירות, קטר מחדשת את עיר הבירה דוחא, ירדן מפתחת מפעלי בניה נרחבים בסלט וג'רש שאמורים לענות על הביקוש הגבוה למגורים בסביבה עירונית, ואף הרשות הפלסטינית משקיעה רבות בפיתוח העיר החדשה ברוואבי.        

לצד הביקוש העולה בדיור וההגירה הנרחבת, לעיור נודעת גם השפעה פוליטית מרחיקת לכת. בעולם המערבי, תהליך העיור הקלאסי היה קשור תחילה להתרחבות המקצועות החופשיים והמסחר, לעליית מעמד ביניים רחב ולתופעות של מודרנה וחילון בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. לעומת זאת, בהמשך לכך ולאחר מלחמת העולם הראשונה, המשבר הכלכלי בא לידי ביטוי חריף דווקא בערים, והן נקשרו לקסנופוביה ולעליית משטרים פאשיסטיים. מנגד, העיור במזרח התיכון בעשורים האחרונים מלווה בהתחזקות מעמד הביניים, במחאות נרחבות כלפי השלטון ובעליית תנועות דתיות עירוניות כ"אחים המוסלמים". פועל יוצא נוסף הוא התרחבותם של הסכסוכים האלימים בסביבה העירונית ההטרוגנית החדשה – מדמשק והעימות שבין תומכי משטר אסד למתנגדיו, דרך ביירות וטריפולי עם הסכסוך השיעי-סוני, ועד קהיר וההתקפות החוזרות ונשנות נגד קהילת הקופטים בעיר.  

השאלה המרכזית היא מה יהיו השלכותיו של תהליך העיור על עיצוב המזרח התיכון בשנים הקרובות. כיצד ישתנו מאפייניהן של הערים והמדינות, מהם השינויים הפוליטיים שיתרחשו כתוצאה מחלוקת הסמכויות בין רמות השלטון השונות, מה יהיו יחסי הגומלין בין העיר לפריפריות הכפריות ובין המגזרים השונים בעיר, וכיצד ישתנה מעמדה בעידן של התחזקות הזהויות המקומיות. עלייתה של העיר הערבית החדשה תהיה, ללא ספק, נושא חשוב ומעניין עבור חוקרות וחוקרי המזרח התיכון בן-זמננו.


ליאל מגן הוא בוגר תואר ראשון בלימודי מזרח תיכון ומדע המדינה וסטודנט לתואר שני בפיתוח קהילות, שניהם באוניברסיטה העברית בירושלים. בשנים האחרונות הוא עוסק בערים מעורבות, זהות מקומית ויישוב סכסוכים.

מאמרים נוספים