מאמרים

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
03.08.2011

העם דורש

"שפה היא ביטוי הרמנויטי ספציפי של כל תרבות ועם", טוען הפילוסוף הגרמני יוהן גוטפריד הרדר (1744-1802). היא אינה משמשת רק כלי לביטוי המציאות, ובכל מקרה היא אמורה לבטא את מקורותיו של העם, מוסיף הרדר. גישות הרמנויטיות רבות מדגישות את חשיבות חקר השפה, כמאפיין מרכזי של כל מבנה חברתי-תרבותי, וכן את המשמעות המסתתרת מאחורי המילים של שיח תרבותי כלשהו בניסיון להבין את אותה תרבות. במאמר קצר זה אנסה לשפוך אור על שפת אביב העמים הערבי, שלא זכתה לתשומת לב מספקת בשיח הציבורי.

עיון מהיר ברטוריקה של אביב העמים הערבי מעלה מיד את המתח בין התרבות הפוליטית המקומית לבין שפתה.  "אל-שַעְבּ יֻרִיד אִסקַאט אל-נִזַאם" או "העם רוצה להפיל את המשטר". עיון בפרפרזה, שהפכה לסיסמה המרכזית של אביב העמים הערבי, מעלה סתירה בין המשמעות האידיומטית והלינגוויסטית של הביטוי. המשמעות של "נִזַאם" או "סדר" היא חיובית בהכרח, כך גם השימוש בביטויים אלה במורשת האסלאמית והערבית הקדומה. אולם, נראה שהביטוי "נִזַאם" עבר טרנספורמציה בשיח הפוליטי הערבי המודרני והוא הפך מביטוי חיובי של "סדר" לביטוי שלילי, שמבטא עריצות, שחיתות, אלימות, וכו'. מכאן, אפשר להניח שהפרקטיקה הפוליטית של משטרי ערב הפקיעה את המשמעות החיובית של "נִזַאם" ויצקה תוכן שלילי חדש לתוכו, שבתורו מעורר אנטגוניזם בזיכרון הקולקטיבי הערבי המודרני. כך למשל, קולגה מצרי שפגשתי לאחרונה בכנס בקיימברידג' טען בפניי שהוא לא מסוגל לשמוע את הביטוי נזאם חרף משמעותו החיובית, כל זאת בגלל הקונוטציה השלילית של משטרי ערב.
 
למעשה, הביטוי 'נזאם' הוא חלק משפת תרבות פוליטית חדשה אשר פותחה בעידן מדינת הלאום הערבית המודרנית, שתכליתה לקבוע את גבולות השיח בין השליט והנשלט, ובעיקר להעצים את דמותו של הראשון על חשבונו של האחרון. שפה זו היא מעין קוד אתי של קומוניקציה בין השליט והנשלט, המעוגן בחוקים ובקונסטיטוציות של מדינות ערב, ומתבטא, בין היתר, בתארים למיניהם של המנהיגים, מעמדה של המשפחה השלטת, אופן הפניה למנהיג, וכו'. למשל: 'סאחֶבּ אל-גַ'לַאלַה', 'סאחֶבּ אל-סֻמוּ' או 'הוד מלכותו' לכבוד המלכים והנסיכים, 'פַחַ'אמַה' לנשיאים, 'דַוְלה' או 'עֻטוּפַה' לכבוד ראשי ממשלה ושרים, 'אלעַאאִלַה אלמַאלִכַּה' או המשפחה השלטת, 'אל-דַ'את אלמַלַכּיה', 'מַכְּרמַה מַלַכּיה' או 'מתן מלכותי', 'עִיד אל-גֻ'לוּס' או חג העלייה לכס השלטון, 'תַטַאוּל' או העלבת המנהיג, ועוד. שפה חדשה זו היא זרה לשפה הערבית הקדומה, ואף סותרת ערכים בסיסיים של האסלאם הקשורים ליחסי שליט-נשלט. כך למשל, התואר גַ'לַאלַה אינו מיועד לבני תמותה, לפחות על-פי המורשת ההלכתית המוסלמית, משום שהוא שימש לתיאור האל. חכמי הלכה רבים, בני אסכולות שונות, אוסרים על השימוש בתואר זה לבני אדם.
 
אין תמה, אפוא, כי אינטלקטואלים ערבים  כבר משמיעים את הקריאה למהפכה בנרטיב פוליטי ערבי חדש, פוסט-מהפכני, כחלק אינטגראלי מאביב העמים הערבי. קריאה זו מבקשת ליצור גבולות שיח חדשים בין השליט והנשלט אשר יבטאו תרבות פוליטית חדשה, באמצעותם יוכל האחרון להחזיר חלק מזכויותיו הרטוריות והפרקטיות. לשם המחשת קריאה זו, אני מוצא לנכון להשוות  בין הסיסמה של המפגין הישראלי "העם דורש" לעומת סיסמת אביב העמים הערבי "אל-שעב יֻרִיד". על פניו, "העם דורש" נשמעת כגרסה העברית של 'אל-שעב יֻרִיד'. ברם, עיון קצר בשני הביטויים מעלה הבדלים לשוניים ותוכניים חשובים המבטאים תרבויות פוליטיות שונות. בזמן שהמפגין הישראלי 'דורש' המפגין הערבי 'רוצה'. המטרה תהיה, אפוא, שהאזרח הערבי לאחר המהפכה יוכל 'לדרוש' את זכויותיו ללא פחד ולא רק 'לבקש'. לבסוף, חזרה לתיאוריה ההרדריאנית, הציפייה היא שהשפה הפוסט-מהפכנית הערבית החדשה תבטא תרבות פוליטית שונה, טובה יותר אשר תחזיר את הכבוד האבוד של הביטוי "נזאם".

 


 

ד"ר מוחמד אל-עטאונה הוא מרצה למזרח תיכון ואסלאם באוניברסיטת בן גוריון.

מאמרים נוספים