מאמרים

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
19.03.2012

הפוליטיקה הישראלית וחנק הדמוקרטיה

המערכת הפוליטית הישראלית, ושיטת הבחירות היחסית, מובילות לנתק בין הבוחרים לנבחריהם, וגרוע מכך - מייצרות שנאה והדרה בין המגזרים השונים כחלק אינגרלי ממהותן. כדי להפוך לציבור מאוחד עלינו לשנות את שיטת הבחירות

הדיונים הרבים על שינוי שיטת הבחירות בישראל חושפים מציאות דמוקרטית בעייתית. שיטת הבחירות בה כל המדינה היא מחוז בחירה אחד גורמת לעיוות בלתי נסבל של רצון העם, נשמת אפה של הדמוקרטיה. שיטה זו גורמת לחוסר יציבות כרונית ביכולת המשילות ומעודדת את נבחרי העם לא לייצג את שולחיהם אלא את עצמם או את מנהיגיהם שלא נבחרו לתפקידם. האסוציאציה הראשונה העולה בדמיוננו היא כמובן "גדולי התורה" של הסקטורים החרדים אשר מניעים את תהליכי קבלת ההחלטות, בעיקר האזרחיות-כלכליות, ללא שום מנדט מהעם. אולם לא רק הם חוטאים לדמוקרטיה הייצוגית האמיתית. מפלגות כמו האיחוד הלאומי, הבית היהודי, רע"ם-תע"ל, הן מפלגות דתיות אשר אין בהן ייצוג לנשים. בנוסף להן גם בחד"ש אין ייצוג לנשים. כלומר במפלגות המהוות כרבע מנבחרי העם אין כל נוכחות למחצית מהעם.

ייצוג הנשים, או העדרו, הוא רק אחד מהעיוותים של שיטת הבחירות הקיימת. המרכזי בהם הוא הנתק הכמעט-מיידי שנפער בין הבוחרים לנבחרים לאחר הבחירות. השיטה הקיימת מסירה כל אחריות שילוחית מעל חברי הכנסת. מבחינתם בוחריהם הם אמורפיים, לפחות עד סבב הבחירות הבא. אולם החטא החמור ביותר הוא ההסתה של חלק ניכר מן המפלגות נגד חלקים ניכרים של העם. החרדים נגד החילוניים, הימין נגד האזרחים הערבים, השמאל נגד החרדים והמתנחלים, אשכנזים חרדים נגד מקביליהם הספרדים, והמפלגות הערביות נגד אופייה היהודי של המדינה. במילים אחרות, הדמוקרטיה הישראלית עושה ככל יכולתה לעודד את אזרחיה לשנוא ולהדיר את האחרים, אשר רק במקרה גם הם אזרחי המדינה. מאחר שמרבית חברי הכנסת מצליחים להיבחר רק אם מיצבו את עצמם במוצהר נגד חלק מוגדר של הציבור, הרי אין להם כל סיבה לשנות את פוליטיקת השנאה הקיימת. התוצאה העגומה היא קריסה מתמשכת של עצם הרעיון הדמוקרטי. גם כאלו המגדירים את עצמם "נאורים וליברלים", כמו יאיר לפיד, מבססים חלק ניכר מקמפיין הבחירות שלהם על הדרת אחרים.

השאלה היא האם אפשר לחשוב אחרת? התשובה פשוטה ומסובכת כאחת. כן, ניתן לשנות את שיטת הבחירות, להחזיר את אמון האזרחים בדמוקרטיה, ליצור אחריות שילוחית של חברי הכנסת והשרים, לחייב ייצוג הולם לנשים ומעל הכל לכונן מחדש את הרפובליקה הישראלית כיותר דמוקרטית מבעבר. השיטה החדשה צריכה להיות אזורית חכמה. מטרתה תהיה לייצג את האינטרסים של מרבית האזרחים ולא של פוליטיקאים המתקיימים על הדרה ושנאה. ראשית, חלוקת הארץ למחוזות בחירה כמספר חברי הכנסת. שנית, כל מחוז בחירה צריך לייצג את תמהיל הקבוצות האזרחיות החיות בו. למשל; לכונן אזור בחירה שיכלול את נתיבות, אופקים, רהט, המושבים והקיבוצים. באזור זה ישנם חילוניים, חרדים, ערבים, אשכנזים, ספרדים ועולים מחבר העמים ואתיופיה. מיקרו-קוסמוס מייצג כזה של החברה הישראלית מקדיש את מרבית זמנו לבעיות קיום יסודיות: דיור, חינוך, תעסוקה ואיכות חיים. אלו הרוצים להיבחר יצטרכו לשכנע את הבוחרים כי יעבדו עבורם בכנסת. הם יגיעו לבית הכנסת, למסגד, לאסיפת החברים בקיבוץ, לבית העם במושב וכדומה. את עוזריהם הם יבחרו  מרהט, מנתיבות אבל גם מקיבוץ בית קמה. דוגמה אחרת היא באזור המרכז:  ניתן לעצב מחוז בחירה שיכלול את פתח-תקווה, ראש העין, כפר קאסם וג'לג'וליה. גם בישובים אלה מתקיימים אותן בעיות יסוד ואותו הרכב אוכלוסיה. הפוליטיקאים החדשים יצטרכו ללמוד, להבין ולפעול למען צרכי אזרחי ישראל ולא למען הסקטור אליו הם שייכים. כישלונם יבטיח כי שהותם בבית המחוקקים תהיה קצרה וחד פעמית. הצלחתם תשרת טוב יותר את הצרכים הישירים של האזרחים.

לי אין אשליות כי שיטה זו מושלמת. היא אולי תיצור בעיות חדשות, אך לבטח תחזק את הזהות הדמוקרטית של החברה הישראלית על-חשבון קיומם של השבטים הישראליים הקיימים המסרבים ליצור חברה אזרחית אמיתית, אשר בלעדיה לא תיתכן התקדמות למען זהות דמוקרטית אמיתית יותר. חבר טוב אמר לי שבשיטה הזו יהיה סוף סוף נציג אמיתי גם לתל אביב, רמת השרון והרצליה ולא רק נציגים כוזבים של סקטורים לעומתיים.   

מאמרים נוספים