מאמרים

ניתוח ופרשנות
21.03.2012

הפוליטיקה של הפאניקה

הפטפטת של נתניהו עלולה להכניס את ישראל לסיבוכים לדורות
במשך שנים רבות מצליחה ישראל לעכב במאמצים חשאיים את היכולות הגרעיניות של איראן. אחד האישים שהובילו את המאמצים הללו היה מאיר דגן, שלאחרונה יצא בפומבי נגד איומיו של נתניהו לתקוף באיראן. אולם דגן אינו לבד. רבים בקרב הצמרת הביטחונית של ישראל צופים בהתנהלותו של נתניהו בדאגה ובחוסר הערכה.

מאז שנתניהו הגיע לשלטון, מערכה שבעבר הייתה חשאית ושקולה הפכה להתנהלות צעקנית ופוליטית. בעבר התנהל המאבק נגד איראן בידי אנשי מקצוע המורגלים בעשייה חרישית ועניינית, אבל נתניהו הפך אותו לאירוע המוכתב על ידי האינטרסים והרגשות של ראש הממשלה.

 דומה שהרגש המכריע הקובע את התנהלותו של נתניהו הוא החרדה: חרדה כנה לגורלו של עם ישראל, הנובעת מחוויות היסטוריות טראומטיות שכולם מכירים ומסוגלים להתחבר אליהן, ולצידה חרדה של "פאניקר" שמרוב פחד מפטפט עצמו לתוך משברים ותסבוכות. כמו דמות במלודרמה הוליוודית, נתניהו הוא דמות רגשנית ונוגעת ללב. לצופה מן הצד הוא נראה כחסר כישורים לשמש כראש ממשלה ואף כמסוכן, שכן, פאניקה עלולה בקלות להפוך לנבואה המגשימה את עצמה ואיום במלחמה עלול להוביל במהרה למלחמה, גם אם החל כבלוף. מי שמשחק ב"תחזיקו אותי" עשוי לגלות שלא מחזיקים אותו – ואז להיבהל ולהתבלבל.

מטבע הדברים, כאשר נתניהו הפך את המאמץ לבלום את התגרענותה של איראן לתכנית ריאליטי שבה הכול חשוף, הוא קומם עליו רבים מידידי ישראל. אמנם בוועידת איפא"ק הוא זכה למחיאות כפיים, אולם בממשל האמריקאי, אשר בוחן את העולם מבעד לאינטרסים כלכליים, בריתות אזוריות וכוח צבאי, הוא הגדיש את הסאה. פניו של אובמה בעת שהתבונן בנתניהו במפגש האחרון ביניהם שיקפו היטב את הבוז שהוא ואנשי ממשלו חשים כלפי השחצנות המתבכיינת של נתניהו. איך מקיאווליסטים כמו פקידי הפנטגון יכולים לקחת ברצינות אדם שמצהיר כי ישראל לא תפקיד את ביטחונה בידי אחרים ואף מרמז שהיא לא תתאם את המתקפה על איראן עם ארצות הברית ובה בעת הוא חוסה תחת כנפי הווטו האמריקאי באו"ם, נסמך על מימון אמריקאי עבור "כיפת ברזל" ונזקק לתחמושת אמריקאית עבור אותה התקפה עצמה שעומדת בניגוד לאזהרות ולאינטרסים של ארצות הברית? כנראה שבעולם על פי נתניהו, אמריקה צריכה לנהוג בישראל בנדיבות ולשתוק כאשר ישראל סוטרת לנשיא ארצות הברית בפרהסיה. התנהלות זו אולי משעשעת כמה מחבריו הרפובליקנים, אולם בעיני רבים אחרים נתניהו נושך את היד שמממנת את ביטחון ישראל. טוב לא יכול לצאת מזה.

אולם החיכוכים שנוצרים עקב משחקי הכוח המדומיינים שנתניהו משחק עם אובמה כדי להוכיח לעצמו את גבורתו וכך לפוגג את חרדותיו, הם כאין וכאפס לעומת החזית האיראנית שהוא מאיים לפתוח. מלחמה עם איראן יכולה להיות מלחמת התשה לדורות. היא תפרוץ בסבבים, כאשר הדבר יהיה נוח לאיראנים ולא נוח לישראל והיא תתבטא בכל סוגי הטרור שניתן לדמיין. בד בבד היא עלולה לפגוע קשות בכלכלה העולמית. מה יקרה אם מלחמת המנע שתפרוץ כאשר ישראל תתקוף, בניגוד לדעות ולאזהרות של כל מדינות העולם, תחמיר את המשבר הכלכלי של אירופה, תכניס את ידה לכיסו של משלם המסים האמריקאי ותביא לכך שחיילים אמריקאים ימצאו בה את מותם? ישראל תפגוש אמריקה שהיא מעולם לא הכירה ואירופה שאת פרצופה המכוער אנחנו מכירים.  
 
תקיפת איראן איננה אירוע מקומי בנוסח הפצצת הכור בסוריה או בעיראק. הפצצת איראן  תהיה כרוכה במבצע צבאי שנמצא בקצה מעטפת היכולות של צה"ל והוא  עלול להפוך בִן לילה לאירוע בין-לאומי שלא יסתיים בדור הנוכחי. לא נותר אלא לקוות שנתניהו ייקח ברצינות את מה שהוא מקפיד לקחת ברצינות – סקרי דעת הקהל בישראל, המראים שמרבית הישראלים מתנגדים למבצע. אחרת יש סיכוי שהוא יירשם בספרי ההיסטוריה כמי שלא הפסיק לפטפט מפחד, ובסוף, מרוב בהלה, רץ אל תוך האש.
מאמרים נוספים