מאמרים

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
18.02.2014

הפלסטינים: לקראת שלום של מפסידים

הפלסטינים פוגשים את הישראלים ב-2014 אחרי היסטוריה ארוכה של תבוסות. אבו מאזן עומד בפני אופוזיציה פנימית קשה בבואו להעביר הסכם הכולל חילופי שטחים, כוחות נאט"ו במדינה הפלסטינית וזכות שיבה מוגבלת. האם יצליח לשכנע את בני עמו שהגיעה השעה לבחור בין כניעה סופית לבין עתיד קודר יותר עבורם?

שבועות מעטים לפני הצגת הסכם המסגרת האמריקאי מוצא עצמו מחמוד עבאס בעמדתו של הקיסר היפני הירוהיטו באוגוסט 1945: לקראת הכרעה בעניין מסמך שרובו ומניינו של העם הפלסטיני רואה בו הסכם כניעה. ההבדל העיקרי בין תומכי עבאס למתנגדיו מתמקד בשאלה האם הגיעה השעה להכנע בפני ישראל אם לאו.

הפלסטינים מגיעים אל קו הגמר של סבב השיחות הנוכחי מפוצלים וחלשים מאי פעם. עם מרוסק ומפורד בין ערביי 1967 לערביי 1948; בין פלסטין והגולה; בין הגדה לעזה (שאף לא אחת מהן נהנית כיום מהנהגה לגיטימית). בתוך עולם ערבי עם בעיות קשות יותר, ההנהגה הפלסטינית אינה מצליחה להציל את בני עמה ממוות ברעב במחנה הפליטים ירמוכ בסוריה. הפער הכלכלי, הטכנולוגי והצבאי בין ישראל ובין הישויות הפלסטיניות מעולם לא היה גבוה יותר.  

הפלסטינים פוגשים את הישראלים ב-2014 אחרי היסטוריה ארוכה של תבוסות. מנקודת המבט הפלסטינית, החלטת החלוקה של האו"ם ב-1947 כפתה עליהם ויתור על 55% מ"פלסטין ההיסטורית," חלוקה שמנהיגיהם דחו בשאט נפש עשור קודם לכן בועדת פִּיל. בסיומה של מלחמת 1948 נותרו עם 22% מהשטח. ב-1967 הפסידו הכל. היום, יותר מ-20 שנה מתחילת תהליך אוסלו, מחמוד עבאס הוא מנהיגו של גוף פוליטי חצי אפוי, מתוקצב מכף רגל ועד ראש בתרומות מערביות, מנסה להלחם על הפירורים שנותרו.

אבו מאזן עם סטודנטים ישראלים בראמאללה, 16 בינואר 2014 (צילום: אלחנן מילר)

המכשולים מבית מותירים לו סיכוי קלוש. סגן ראש הלשכה המדינית של חמאס מוסא אבו-מרזוק, המבין כי הסכם המסגרת של ג'ון קרי יסרס לבלי שוב את חזון השיבה, הגיב אתמול בדף הפייסבוק שלו על נאומו של אבו מאזן בפני סטודנטים ישראלים במוקאטעה יום קודם לכן: "מי אתה, מחמוד עבאס, שתאמר שאינך מעוניין להציף את ישראל במיליוני פליטים?", תקף אבו מרזוק את המנהיג הפלסטיני. "אדוני אבו-מאזן: רוב עמנו עדיין נמצא במחנות הפליטים, ממתין ליום השיבה. אף אחד לא יוותר על זכותו על ביתו או שדהו. ליברמן שואף למשוך עשרה מליון יהודים לישות הציונית, ואנחנו מונעים מעמנו את זכותו הטבעית על ארצו ומקומותיו הקדושים."

"התבוסה האמיתית," המשיך אבו-מרזוק, "היא כאשר הקורבן מודה שהרוצח שלו חף מפשע. כאשר הוא מודה בכך שאין לו זכות למרות כל הוכחות ההיסטוריה, הגיאוגרפיה, הערביות, הדת, הזהות והעקרונות הלאומיים."

שיח הזכויות, עמוד התווך של אסטרטגיית המשא ומתן הפלסטינית, עומד היום לאבו-מאזן לרועץ. רק לפני חודש, בנאום בפני פעילים ממזרח ירושלים, התעקש שזכות השיבה היא זכות בלתי ניתנת לערעור שעוברת בירושה מאב לבן ואיש אינו יכול לשאת ולתת עליה. בנאומו בפני הסטודנטים הישראלים השבוע זגזג חזרה לנוסחת יוזמת השלום הערבית המדברת על פתרון "צודק ומוסכם" לבעיית הפליטים (בדגש על מוסכם, הטעים עבאס). כיצד יוכל להצדיק בפני עמו את ביטולה, או צמצומה, של אפשרות השיבה בפועל, כשהזכות המוחלטת בעינה עומדת?

גם בתוך תנועתו פתח גובר חוסר הסבלנות. עזאם אל-אחמד, איש הועד המרכזי של פתח, אמר לי שהתנועה לא תסכים להמשך המשא ומתן אחרי חודש אפריל ללא ציון מפורש של גבולות 1967 וירושלים כבירה הפלסטינית בהסכם המסגרת. גם להשפלה יש גבול, רמז.

את נאומו בפני הסטודנטים הישראלים פתח עבאס בהצבעה על שורת הויתורים הפלסטינים לישראל במשא ומתן: הסכמה לחילופי שטחים, הסכמה על כוחות נאט"ו שישמרו על הבטחון בשטח, הגבלת זכות השיבה. כעת, כמו הקיסר היפני המובס, כל שנותר לאבו-מאזן הוא לנסות ולשכנע את בני עמו שהגיעה השעה להכנע, ושללא הסכם יהיה עתידם של הפלסטינים קודר יותר. האם יצליח? 

מאמרים נוספים