המזרח התיכון ומעבר לו

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
כרזה שעוצבה באקדמיית בצלאל לציון הכרזת בלפור, נובמבר 1917 (לע"מ)
20.11.2017

הצהרת בלפור: עסק בלתי גמור

ניתוח העמדות הפוליטיות בבריטניה ביחס להצהרת בלפור מלמד כי התמונה הדיכוטומית שצוירה בישראל אינה מחזיקה מים. תומכי ישראל בבריטניה, לא פחות ממתנגדיה, סבורים כי מימושה האולטימטיבי של ההצהרה ההיסטורית טמון בהבטחת חזון שתי המדינות לשני עמים

יובל המאה להצהרת בלפור חושף את אי-הנוחות הבריטית נוכח ההצהרה ההיסטורית ומעלה אל פני השטח מחלוקות באשר לאופן הראוי לציון התאריך. אולם הוויכוח הפנימי בבריטניה דווקא מראה כי במדינה שורר קונצנזוס רחב לגבי פתרון שתי המדינות.

באירוע חגיגי לציון יובל המאה שנערך בראשית החודש, ובנאום שקדם לו בבית הנבחרים הבריטי, הצהירה ראש ממשלת בריטניה, תרזה מיי, כי היא רואה בגאווה את הצהרת בלפור ואת התרומה הבריטית להקמת מדינת ישראל. בנאומה החמיאה מיי לישראל כ״אומת הסטארט אפ״ וכסמל לפתיחות ולדמוקרטיה במזרח התיכון. גם בוריס ג'ונסון, שר החוץ הבריטי, טען כי הצהרת בלפור הייתה חיונית להקמת "אומה גדולה" אשר הצליחה לשגשג כחברה חופשית וכדמוקרטיה ליברלית באזור בעייתי.

הגישה החגיגית של מפלגת השלטון השמרנית ערבה, כמובן, לאוזניים ישראליות. אולם מפלגת הלייבור לא הצטרפה לשבחים. מנהיג הלייבור, ג'רמי קורבין, לא הגיע לאירוע החגיגי, צעד שעשוי להתפרש כמתן כתף קרה לישראל ולקהילה היהודית בבריטניה. אמילי ת'ורנברי, שרת החוץ בממשלת הצללים של הלייבור, נכחה במקומו באירוע. ת'ורנברי טענה לאחרונה כי אין "לחגוג" את הצהרת בלפור אלא לציינה על ידי הכרה בריטית במדינה פלסטינית. בהצהרה מטעם קורבין לכבוד התאריך הוא הצטרף לת'ורנברי וקרא להכיר ללא דיחוי במדינה פלסטינית.

עמדת הלייבור טושטשה בשיח הפוליטי והציבורי בישראל. ככל שהתייחסו אליה, היא הוצגה כיריבתה של ישראל, המתנגדת להצהרת בלפור משמאל ואף שוללת את קיומה של ישראל, לעומת השמרנים, ממשיכי דרכו של בלפור ותומכי מדינת ישראל. אולם השיח הציבורי והפוליטי בבריטניה מגלה מסר משותף לכל הצדדים בנוגע לסכסוך הישראלי פלסטיני.

בנאומיהם התייחסו הן מיי הן ג'ונסון להצהרת בלפור כאל ״עסק בלתי-גמור״ נוכח חוסר התממשותו של ה"סייג החיוני" בהצהרה, הנוגע לזכויות האזרחיות והדתיות של האוכלוסייה הלא-יהודית בארץ. על פי ג'ונסון, הדרך לממש את הצהרת בלפור במלואה היא באמצעות חזונו של לורד פיל, הוגה תכנית החלוקה מ-1937. יתרה מכך, שני המנהיגים הבולטים של המפלגה השמרנית התייחסו לסבל הפלסטיני שנגרם בעקבות ההצהרה במילים "affected and dislodged" (אלה שנפגעו ונעקרו), אשר בוודאי יצרמו לאזניים ישראליות. יוזכר כי מיי התייחסה להתנחלויות כבלתי חוקיות וכפגיעה בסיכוי לשלום בפגישתה עם נתניהו, וג'ונסון קרא באיגרתו לחלוקת ירושלים כבירת שתי המדינות.

מבט השוואתי על עמדת הלייבור חושף דמיון מפתיע. בריאיון בו קראה ת'ורנברי להכרה מיידית במדינה פלסטינית היא טענה כי המטרה צריכה להיות שתי מדינות בנות קיימא ובטוחות, וכי על כל פעולה בריטית להימדד ביחס למטרה זו. גם קורבין, בהצהרתו הקצרה לעיתונות, טען כי ההבטחה הבלתי ממומשת של הצהרת בלפור תתמלא רק באמצעות פתרון שתי המדינות. בעוד הלייבור והשמרנים חלוקים לגבי הדרך שתוביל לפתרון, הם מסכימים על החזון הדרוש: שתי מדינות לאום שתתקיימנה בביטחון ותגשמנה את "העסק הבלתי גמור" של הצהרת בלפור.

המסר לישראלים הוא ברור: חרף אי-ההסכמות הפנימיות בבריטניה עצמה בנוגע לפרשנות ההיסטורית של הצהרת בלפור, קיים קונצנזוס בריטי רחב ביותר בנוגע לנחיצות פתרון שתי המדינות. בעוד ישראל רואה את הצהרת בלפור כהצהרה פרו-ציונית לחלוטין, ובהתאם לכך, כל מי שאינו חוגג אותה נתפס כאנטי-ציוני, הבריטים מתייחסים אליה באופן שונה; הם אולי חלוקים לגביה, אולם מסכימים על האופן הרצוי למימושה. הלייבור מתנגדים לחגיגת ההצהרה כל עוד לא מומשה הבטחתה במלואה, בעוד השמרנים תומכים בה מתוך תקווה למימושה המלא. הדיכוטומיה שכפתה ישראל בעניין ציון הצהרת בלפור קורסת מול המציאות.

ציון יובל המאה להצהרת בלפור אינו מהווה הישג דיפלומטי מיוחד, וודאי שלא אישוש בריטי למדיניותה של ממשלת הימין בישראל. גם אלה המציינים בגאווה את היובל תומכים בפומבי בפתרון שתי המדינות, לרבות כל הסעיפים הרגישים מבחינת ישראל. בישראל מדגישים את תמיכתו של בלפור בהקמת בית לאומי ליהודים, אך בבריטניה ניתן משקל שווה לסייג שהופיע בהצהרה בנוגע לזכויות הלא-יהודים.

כך, בזמן שבישראל חוגגים את הצהרת בלפור בלב שלם, שתי המפלגות הבריטיות הגדולות רואות בהצהרה עסק בלתי-גמור, אשר יושלם רק עם מימוש חזון שתי המדינות.


דוד רייס הוא בעל תואר שני ביחסים בינלאומיים מאוניברסיטת חיפה, ובנוסף למד באוניברסיטת וורשה ו-NYU. הוא היה עמית מחקר אורח בקינגס קולג' לונדון ועמית פרלמנטרי בבית הנבחרים בוושינגטון

מאמרים נוספים