המזרח התיכון ומעבר לו

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
16.05.2012

הרהורים על העימות הנשיאותי במצרים

העימות הטלוויזיוני מכניס את מצרים לעידן הדמוקרטיה כשהיא מלאה ציפיות

ביום חמישי בלילה צפיתי בשידור החי של העימות ההיסטורי בין המועמדים המובילים במירוץ לנשיאות מצרים, עמרו מוסא המוכר וד"ר עבד אל-מונעם אבו אל-פותוח, המועמד האסלאמיסט העצמאי. העימות המצוין העלה בראשי לא מעט מחשבות והרהורים, ולהלן מקצתם.

הערה כללית שהיא בגדר ביקורת טלוויזיה, ובכל זאת חייבת להיאמר, היא כי גורמים פוליטיים ותקשורתיים במצרים הציגו את העימות - די בצדק, יש לומר - כמאורע היסטורי, לא פחות. בתוכנית שקדמה לעימות עצמו, הציג פאנל נרחב של עיתונאים ושל פרשנים מומחים בהתרגשות רבה את ההיסטוריה והמסורת של עימותים בין מועמדים בארצות הברית ובצרפת ודיברו בהתרגשות על עידן דמוקרטי חדש במצרים ובעולם הערבי. מעל הכל הדגישו כולם שקיומו של עימות הוא מתן כבוד לבוחר המצרי, שהמועמדים פונים אליו ישירות בניסיון לשכנעו. אלא שמשדר העימות בטלוויזיה עשה הכל חוץ מלתת כבוד לבוחר המצרי: המשדר נפתח, כאמור, במשדר מקדים שערך קרוב לשעתיים ושהיו שזורות בו שלוש הפסקות פרסומות הארוכות שראיתי בימי חיי, כשהארוכה מתוכן, שחצצה בין המשדר המקדים לעימות עצמו, ארכה לא פחות מ-35 דקות. אינני מבין איך במאי המשדר חשב שהציבור המצרי ישרוד את ההפסקות הארוכות ומה היה השיקול שדחה את העימות עצמו. אני מניח שמישהו בקהיר יצטרך לתת את הדעת על כך לקראת הבחירות הבאות.

וכעת לעצם העניין.

במשדר המקדים לעימות הציגו המומחים והפרשנים שורה ארוכה של סקרי דעת קהל של עיתונים, רשתות שידור ומכוני מחקר שונים במצרים. הנתונים שמציגים הסקרים מרתקים: רוב הסקרים מראים מירוץ צמוד בין שני המשתתפים בעימות, מוסא ואבו אל-פותוח.  הסקרים אחידים בדעתם לגבי הזדנבותם של מועמדים עצמאים ואנונימיים למדי הרחק מאחור. המחלוקת הגדולה בין הסקרים נוגעת למרחק של המובילים ממועמד "האחים המוסלמים", מוחמד מורסי. חלק מן הסקרים מראים כי כוחו כמעט זהה לכוחם של שני המובילים ואילו סקרים אחרים מראים כי גם הוא רחוק מאוד מן המובילים.

המשמעויות האלקטוראליות הרלוונטיות לזירה הפנים-מצרית, כפי שעולות מן הנתונים האלה, חשובות פחות, לטעמי. הדבר המעניין הוא שאנו מגלים כי לראשונה יש למצרים ברירה אמיתית בין לפחות שתי אידיאולוגיות, תפיסות עולם ומודלים מנהיגותיים. אסור לזלזל בכך: לאזרחי מצרים יש כיום תחושה שמתנהל במדינה שוק דעות ושיש מי שמחזר אחריהם ואחרי קולם. אחרי שישים שנות דיכוי מוחלט של כל דעה שונה, היום כבר מותר להתווכח, מותר להתנצח, מותר לנסות ולשכנע ואין פוסל בדעתו של זולתו.

כישראלי, חשתי למראה הוויכוחים בין המועמדים המצרים תחושה מוזרה: אצלנו, המתהדרים תדירות בתואר "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון", כבר שנים לא מתקיים שוק דעות אמיתי. בין המועמדים הפוטנציאליים לראשות הממשלה יש יותר קווי דמיון מאשר הבדלים ופערים אידיאולוגיים וגם בזירה המפלגתית אנו עדים למונוליתיות מדאיגה משהו – ממפלגת העבודה בשמאל ועד ישראל ביתנו מימין ניתן למצוא חברי כנסת שעמדותיהם בנושאים שונים קרובות ממה שניתן להאמין. לא סתם יכול היה ישראל חסון, לדוגמה, לנדוד מן המקום השני ברשימת ישראל ביתנו, שני רק לליברמן, לשורות מפלגת קדימה.

אין כוונתי כאן להלל ולקלס את הדמוקרטיה הצעירה במצרים שטרם התגבשה ובוודאי טרם עמדה במבחן. עם זאת, כמתבונן מהצד, אני חייב להודות שהיה משהו מעורר-קנאה בהתנצחות המשוחררת והמרשימה בין שני הגברים המבוגרים על המסך. תחושה נוסטלגית ומעט מרירה של משהו שכבר לא קורה בישראל. נדמה כי הדמוקרטיה הישראלית הוותיקה הלכה והתנוונה משך השנים, מהרבה גורמים וסיבות, ושוק הדעות בה היום השתטח והתרוקן מתוכן. בהחלט ייתכן כי יתקיימו כאן בעתיד עימותים לקראת בחירות, אך האם מישהו יכול לדמיין שהמועמדים בעימות יתקפו זה את זה על רקע אידיאולוגי? לי נדמה שכמו בעבר הקרוב, ההתקפות תמשכנה להיות על רקע אישי, שטוחות ושטחיות.

אי אפשר להימנע מלעסוק בשאלת השאלות שחותמת כל דיון טלוויזיוני: מי ניצח ומה המשמעות של כל זה? אשר לניצחון – אין כמעט ספק שאבו אל-פותוח הפסיד לעמרו מוסא כמעט בכל פרמטר טכני – הוא לא עמד במגבלת שתי הדקות שניתנה לכל מועמד אפילו פעם אחת וזכה לנזיפות מן המנחים פעם אחר פעם; הוא גמגם מפעם לפעם בתחילת תשובותיו, בייחוד בשאלות הישירות שנשאל על-ידי מוסא; הוא נכשל לעתים בבחירת המלים והסתבך בניסיונות לתקן ולהבהיר עצמו; אפילו קולו היה פחות מרשים וחיתוך דיבורו פחות מהוקצע משל מוסא. ניכר כי הוא משופשף ומנוסה כפוליטיקאי הרבה פחות ממוסא, השועל הוותיק, ששימש, כך נדמה, כמעט בכל תפקיד ושיש לו תשובה לכל שאלה.


למרות זאת ואולי דווקא בזכות זאת, חשתי כי דווקא אבו אל-פותוח, המחוספס והבלתי-מלוטש, היה המנצח הגדול של העימות. אמת היא שבאופן מאכזב למדי, יחסו לישראל נוקשה ודוגמטי ואמת היא שהוא כינה את ישראל "אויבת", בעוד מוסא הזהיר כינה אותה לכל היותר "מדינה יריבה". ובכל זאת, גם כישראלי, אבו אל-פותוח שיכנע אותי הרבה יותר מעמרו מוסא. האחרון התאמץ להכחיש כל קשר למשטר הישן אבל בסופו של יום, הסחורה שביקש למכור לציבור המצרי הייתה אותה סחורה עבשה ומשומשת של איש משטר ישן – סיסמאות ועוד סיסמאות. "צריך לעשות", "חשוב לשנות" ועוד שלל ביטויים ערטילאיים ובלתי-מחייבים.

אבו אל-פותוח לעומתו מצטייר במידה רבה כנציג אותנטי של המכנה המשותף הרחב במצרים. מוסא ניסה לתקוף אותו על רקע השתתפותו בהפגנות האלימות באל-עבאסייה בשבוע שעבר, ולייחס לו מעורבות ב"פוודא" – יצירת אנדרלמוסיה, אות קלון של ממש בשיח הפוליטי המצרי, קל וחומר לפוליטיקאי מועמד לנשיאות. אלא שבמקום להצטדק ולהתגונן, אבו אל-פותוח דווקא התייצב זקוף ולימד סנגוריה תקיפה על זכותו של העם המצרי למחות באמצעים לא-אלימים, כשהוא מפאר את המפגינים ואת נחישותם. מעבר לכך, בניגוד להתפתלויות ולתשובות העמומות והכלליות של מוסא, אבו אל-פותוח גילה בקיאות במצבם של הפועלים והפלאחים באזורים הכפריים, היה מפורט ובהיר בחזונו בתחומי החברה, הכלכלה, יחסי הדת והמדינה וכן, אפילו באשר לראייתו את המשך היחסים עם ישראל.

אינני אוהב את חלק מעמדותיו של האיש ואני מקווה ומאמין ששיקולים של ריאל-פוליטיק ושל "דברים שרואים משם" יגרמו לו לשנות את דעתו אם ייבחר לתפקיד. בהינתן זאת, אם העימות הזה היה רגע היסטורי בתולדותיה של מצרים, הרי שהסיבה לכך היא שהוצגו בו חוסר הרלוונטיות של מוסא והיותו של אבו אל-פותוח מועמד מתון, פרגמטי, ענייני וכן. בתולדות הפוליטיקה המצרית, תכונות כאלה הן יקרות מפז, וגילויו של מנהיג כזה יכול להתגלות כהצלחה המסחררת ביותר של המהפכה במצרים.

גם לנו, כישראלים, יש למה לקוות. אחרי למעלה משלושים שנה של שלום כושל למדי, שמעולם לא ירד לרמת הרחוב – בוודאי שלא במצרים אך גם לא אצלנו – והתנהל מול פוליטיקאים חלקלקים ועם דיקטטורים מושחתים, גם אם חילונים, ניצבת בפנינו הזדמנות היסטורית. אכן, טמונים בהזדמנות זו סיכוי רב אך גם סיכונים לא מבוטלים, ובכל זאת – נדמה שאין היום דרך להגיע אל העם המצרי ולצקת תוכן ממשי בהסכם השלום, שלא דרך המנהיגות האסלאמיסטית במצרים. גם כאן, אבו אל-פותוח עשוי להתגלות כפרטנר, שגם אם יהיה קשוח ונוקשה, יוכל בסופו של דבר גם לספק את הסחורה וגם לשכנע את האלקטורט שלו בטיבה. את זאת לא הצליח משטר מובארק לעשות משך שלושים שנה, גם כשעמרו מוסא שירת בו כשר חוץ.

 


 

עידן בריר הוא דוקטורנט בבית הספר להיסטוריה והחוג להיסטוריה של המזה"ת ואפריקה, אוניברסיטת תל אביב

 
מאמרים נוספים