מאמרים

מאמר
23.04.2013

השערות על טרור במבחן העובדות ההיסטוריות

בחינה היסטורית מגלה כי הדלק העיקרי של הטרור הוא דווקא שליטה חלקית של ישראל על אוכלוסיה ערבית. שליטה מלאה מבטיחה בעיקר נזק בין-לאומי, ונסיגה מלאה הובילה בדרך כלל למכה צבאית ישראלית שבסופה שיווי משקל הרתעתי
האם נסיגות מובילות לטרור? הבה נסקור את ההיסטוריה מאז הקמת מדינת ישראל ונבחן זאת מול העובדות. נציג כמה אמונות רווחות לגבי הגורמים המעודדים את הטרור הפלסטיני, נבחן אותן כהשערות ונראה איזו מהן תואמת יותר את העובדות ההיסטוריות ומתאששת על ידן, וכן נשאל מתי אפשר להגיע לשיווי משקל הרתעתי.

השערה 1 – נסיגות מלאות מגבירות את הטרור.

השערה 2 – מגעי שלום ונכונות לפשרות מגבירים הטרור.

השערה 3 – שליטה מלאה בשטח ערבי מגבירה את הטרור.

השערה 4 – גירוש ופליטות מעודדים טרור.

ולבסוף השערה קצת פחות שגרתית: השערה 5 – שליטה חלקית בשטח ערבי מגבירה את הטרור.

ניתן לזהות מספר שיאים של טרור פלסטיני מקום המדינה: תקופת הפדאאיון, תקופת הטרור מעזה בשנות ה-70 המוקדמות, תקופת "פתח לנד", הטרור שלאחר מלחמת לבנון הראשונה, האינתיפאדה הראשונה, טרור אוסלו המוקדם, והאינתיפאדה השנייה, שהיא גם גל הטרור הקשה מכולם. לבסוף ישנו הטפטוף הרקטי מרצועת עזה על יישובי עוטף עזה (ראו גרף היסטורי של הטרור הפלסטיני ושיאיו).

השיא הראשון של הטרור הפלסטיני, זה של הפדאאיון, נעשה ללא כל שליטה בשטח ממנו יצאו הפעילים. לא ניתן לכנות אותו נסיגה מלאה, מכיוון שלא הייתה נסיגה, אך הוא הקרוב ביותר לקטגוריה זו. תקופה זו יכולה להיות מוסברת בהשערה שגירוש ופליטות מביאים לעלייה בטרור, שכן טרור הפדאאיון התרחש בעקבות מלחמת 1948 ולאחר בריחתם, הברחתם או גירושם של פלסטינים רבים לארצות שכנות. הטררו הזה הסתיים בשיווי משקל הרתעתי לאחר מבצע קדש, דהיינו לאחר נסיגה מלאה מסיני וללא הסכם שלום. אחריו באה אחת מתקופות השקט הארוכות ביותר שידעה מדינת ישראל מבחינת טרור.

גל הטרור השני החל קצת אחר כיבוש השטחים, בעיקר ברצועת עזה המאוכלסת בפליטים ופחות מזה בגדה המערבית, שבה אוכלוסיית הפליטים מהווה מיעוט. כאן נראה כי הפליטות עודדה טרור. מעבר לכך, נטל הכיבוש היה משמעותי יותר בעזה, שכן השליטה הצבאית שם הייתה חלקית והתקיימה מחוץ לריכוזי האוכלוסין ומחנות הפליטים הצפופים והמאתגרים. גל הטרור הזה התפוגג עם השגתה של שליטה ישראלית מלאה על הרצועה אך שב באינתיפאדה הראשונה.

בחפיפה מסויימת לגל הטרור הזה הגיעה תקופת "פתח לנד" - טרור "מקצועי", דהיינו פחות עממי, ספונטני ונרחב, אבל יותר מאורגן, מקצועי ויעיל. מחוללי הטרור הזה היו גם הם פליטים והוא כלל גם ירי רקטות מלבנון. ישראל לא שלטה על האוכלוסיה מחוללת הטרור אך שלטה על בני עמם בשטחים. גם גל זה הסתיים בשיווי משקל הרתעתי ובהסכם הפסקת אש שכובד במשך 11 חודשים, אלא שאז ארע נסיון ההתנקשות בחייו של השגריר בלונדון, שלמה ארגוב. בתגובה פתחה ישראל במלחמת לבנון הראשונה, שאותה סיימה בשליטה חלקית - רצועת הבטחון של דרום לבנון. הירי הרקטי מלבנון נמשך פחות או יותר עד לנסיגה מלאה של ישראל מדרום לבנון כעשרים שנה לאחר מכן, והגעה לשיווי משקל הרתעתי לאחר מלחמת לבנון השנייה. זהו הטרור שלאחר מלחמת לבנון הראשונה. הוא אופיין בשליטה החלקית של ישראל בשטח ובתמיכה גוברת של השיעים בחזבאללה.

האינתיפאדה הראשונה התרחשה תוך כדי שליטה מלאה של ישראל בשטח, לאחר כל המבצעים הצבאיים ומדיניות היד הקשה, ללא אופק מדיני ומתוך ייאוש. גל טרור זה דעך עד התחלת המהלכים המדיניים, ובפרט תהליך אוסלו.

השיא של טרור אוסלו המוקדם, כולל פרץ האלימות המוגבל בעקבות פתיחת מנהרת הכותל, הגיע לאחר שצה"ל פרס את כוחותיו בשטחים במתכונת של שליטה חלקית ויצא מריכוזי האוכלוסיה הפלסטינית. יש שיטענו שדווקא המגעים לשלום והנכונות לפשרה הם אלה שמסבירים את גל הטרור, אולם מגעים אלה הלמו קודם לכן באופן מלא את דעיכת האינתיפאדה הראשונה, כך שנראה שהם יכולים לשחק תפקיד משתנה. השליטה החלקית בשטחים, לעומת זאת, תמיד הגבירה את הטרור. הסבר מתחרה הוא שהטבח של ברוך גולדשטיין במערת המכפלה הוא זה שהביא לחידוש הטרור, בייחוד לאור העובדה שאחריו הוטל סגר חסר תקדים דווקא על הפלסטינים, סגר שהותר והודק לסירוגין במשך שנים לאחר מכן, והביא את הפלסטינים לחוות את תהליך אוסלו כמזיק לחייהם. גם תנופת הבניה בהתנחלויות, שבאה דווקא במקביל לתהליך שלום שיעדו המוצהר היה הקמת מדינה פלסטינית, יכולה להסביר את הזעם הפלסטיני. קשה להכריע בין ההסברים המתחרים לטרור הפלסטיני מאז תהליך אוסלו, אולם אף אחד מהם לא סותר את ההשערה הכללית כי שליטה חלקית בשטח פלסטיני תורמת להגברת הטרור.

גל הטרור הקשה ביותר, בתקופת האינתיפאדה השניה, התחולל לאחר קריסת המגעים לשלום והאפשרות לפשרה ועליית הספק בכל אחד מהצדדים לגבי רצינותו של הצד השני. אולם גם גל זה התאפיין בשליטה חלקית של ישראל, שהרי היא לא נכחה במרכזי הערים הפלסטיניות. האינתיפאדה שככה בעקבות מבצע "חומת מגן" ולאחר שהרשות הפלסטינית ומנגנוני הבטחון שלה הכירו בעובדה שהטרור מזיק לפלסטינים ופעלו להשבת השליטה הבטחונית המלאה בשטח עבור ישראל, כפי שהודו בכירים בצה"ל ובשב"כ. ישראל בנתה, בנוסף, את חומת ההפרדה, ובכך צמצמה את יכולתו של הטרור הפלסטיני לפגוע בה.

הירי הרקטי מרצועת עזה גם הוא עולה בקנה אחד עם תזת השליטה החלקית. הוא אמנם החל כאשר ישראל עדיין שלטה בשטח, אולם התגבר לאחר שישראל נסוגה פיזית מהרצועה תוך שהיא משמרת בידה שליטה על המרחב הימי והאווירי של הטריטוריה שממנה התיימרה לסגת. במלים אחרות, ישראל עברה לשליטה חלקית והטרור הפלסטיני גבר. גם לאחר שני מבצעים ברצועה ישראל טרם הגיעה לשיווי משקל הרתעתי וירי הרקטות נמשך מפעם לפעם.

המסקנה העולה מהתיאור לעיל ברורה. ההשערה כי דווקא שליטה חלקית של ישראל בשטח ערבי/פלסטיני מגבירה את הטרור עולה בקנה אחד עם כל גלי הטרור, לרבות הקשים ביותר. נסיבות אחרות תרמו בוודאי לעידוד הטרור, אולם הדלק העיקרי של הטרור הוא שליטה חלקית ישראלית על אוכלוסיה ערבית/פלסטינית. שליטה מלאה אינה מבטיחה העדר טרור, כפי שהוכיחה האינתיפאדה הראשונה, אך מחוללת את הנזקים הדיפלומטיים הקשים ביותר. נסיגה מלאה הובילה בדרך כלל לגלי טרור מתונים יחסית והסתיימה בשיווי משקל הרתעתי שהושג במהירות, כפי שהוכיחו המקרים של מבצע קדש והפדאאיון ומלחמת לבנון השניה וחזבאללה.

הסיבה למתאם בין שליטה חלקית לבין טרור ברורה. השליטה החלקית לא מערערת, מחד, את יחסי הכפיפות והאפליה בין ישראל לאוכלוסיה הערבית/פלסטינית, ומאידך מותירה לנשלטים חופש פעולה ותמרון נגד הצד החזק וההגמוני. שלום חלקי או נסיגות אפויות למחצה מוצגות בציבור כמהלכים משמעותיים של ישראל אך מובילים להגברת הטרור. התיאור שלעיל מאפשר הערכה רציונלית של הדרך להשיג בטחון ושגשוג לישראל ושל הדרך האחרת, שתובילה לבידוד בין-לאומי, נזקים מדיניים, חוסר יציבות בטחונית וטרור.

 


יריב מוהר הוא דוקטורנט לסוציולוגיה ומחשבה מדינית באוניברסיטת בן גוריון ועוסק בהסברה בתחום זכויות האדם

מאמרים נוספים