מאמרים

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
15.02.2014

הששים להרוג אינם לובשים מדים

בוגדים צריך להרוג, קבעה התלמידה ספיר סבח ביחס למורה שלה, אדם ורטה. היא ושכמותה, הששים אלי הרג, אינם יודעים מהו ומעולם לא חוו מלחמה. דבר אחד נבקש מהם: את הטיפול הפסיכולוגי שלאחר הרצח ואת נקיון הכביסה המגואלת בדם יממנו נא בעצמם, כדי שיחושו לפחות בכובד המשא של דבריהם הריקים.

(אדם ורטה) לפני יומיים המכתב של התלמידה התפרסם בעמוד הפייסבוק של מיכאל בן ארי, חבר הכנסת לשעבר. מה שגרר גל של איזה שלוש מאות תגובות, בחלקן איומים על חיי, בחלקן הסתה נגדי ונגד שמאלנים [...] נגד תלמידים שלי שמביעים בי תמיכה ומפריכים את הטענות שטוענת נגדי ספיר סבח. ובכל זה יש גם איומים על חיי או לפחות הסתה של ספיר עצמה נגדי.

(סמנכ"לית משאבי אנוש באורט, מירב עטרי) אתה מעלה את הדברים, אני לא יודעת עד כמה זה רלוונטי.

(ורטה) זה מאוד רלוונטי.

(עטרי) לא, לא, אם נעשה משהו שלפי דעתך ולפי הגיונך לא אמור להיעשות, יש את ההליכים המשפטיים, כמו שאני קראתי לך לשימוע.

(ורטה) זה מאוד רלוונטי.

(עטרי) בסדר, אבל אנחנו, אני מבינה מה אתה אולי חווה בעקבות זאת, בעקבות המקרה.

(ורטה) לא רק מה אני חווה, מה שאני חווה זה דבר אחד [...] אין שום סיבה שתהיה הסתה נגד מורה מועסק על ידי אבי שוורץ ועל ידיכם, בלי שתגיע שום תגובה מזה, לא מצד אבי, לא מצדכם [...]

(מנהל התיכון בקרית טבעון, אבי שוורץ) זו זכותה המלאה של הילדה הזאת לפנות למי שהיא רוצה כמו שזכותך המלאה לפנות.

(ורטה) זה לא בדיוק [...] זה מאוד חשוב בעיניי הדבר הזה, כי, קודם כל, אני במתח מזה, מאיומים על חיי, ואשתי פי עשר. זה שבית הספר לא מגיב על זה, חוץ מאולי מורה אחד או שניים שאני נמצא אתם בקשר, זה מאוד חמור בעיניי [...] "צריך להרוג אותו", "מה הכתובת שלו", "מה הטלפון שלו". אני הגשתי אתמול תלונה במשטרה על הדבר הזה.

(שוורץ) מעולה.

(עטרי) בסדר גמור, פעלת כמו ש (מפסיקה)

(ורטה) [...] למה זה רלוונטי? בשנה שעברה התלמידה הזאת, בשיעור שלי, הכריזה שבמדינת ישראל יש עונש מוות לבוגדים, ואז אמרה לי "אתה בוגד". לילך, המנהלת הקודמת, רצתה לנהל את זה במסגרת בית הספר, לא לעשות הליך משמעתי בדבר, הזמינה את ההורים, דרשה התנצלות, היא לא התנצלה. בסוף כל הדבר התמסמס והתלמידה חזרה לכיתה שלי.

(מנהלת האזור באורט, לאה קליינמן) רגע, מה זה התנצלות, מה זאת אומרת? התנצלות של מה, של מי?

(ורטה) שהילדה הייתה צריכה להתנצל על זה שהיא (מפסיק).

(עטרי) איך הילדה ידעה בכלל, איך היא ידעה שאתה בוגד? מאיפה היא ידעה מהן דעותיך? אף אחד לא יודע מהן דעותיי, אף אחד לא יגיד אם אני בוגדת או לא בוגדת.

(ורטה) קודם כל, אני מביע את הדעות שלי בפני הכיתה, זה לא מנוגד לנהלים.

(עטרי) זה מנוגד.

(ורטה) זה לא [...] במשרד החינוך, כל עוד אין מניפולציה לשכנוע התלמיד, מותר להציג את דעותיך [...] אם התלמידה, כחלק ממסע ההכפשה שלי, פונה לאדם כמו חבר הכנסת לשעבר מיכאל בן ארי, ואומרת כמה שחשוב שאנשים כמוני לא יהיו קיימים, ושאנחנו בוגדים, ושאני בוגד, ושאני צריך לשבת בכלא וכו' וכו' וכו', קודם כל נראה לי שהתלונה המקורית שלה מאבדת משהו, כן? כבר לא מדובר בתלמידה מן המניין שמעידה על מה שקורה, על מה שמורה עושה בכתה.

[הדקות הראשונות של הקלטת השימוע של המורה אדם ורטה].

*****

בוגדים צריך להרוג. כך למדנו מפרשת התלמידה ששמה מרמז על יהלום והמורה ששמו מרמז על אנושיות. הפרשה צברה תאוצה ברשת החברתית בסיועו של מיכאל בן ארי; אילולא כן, ניתן להעריך כי הייתה מסתיימת בין כותלי המוסד כעוד התנצחות והתנצלות וחוזר חלילה.

כך נחשף בפנינו הפוטנציאל של שיח אלים ומתלהם: רעש תקשורתי מעורר דיון ציבורי המחייב תגובה הולמת של אנשי ציבור. רוב הדיון בפרשה נסב על זכותו או חובתו של המורה להביע את דעותיו. בחוגי המורים דיברו על שינוי במשוואת יחסי הכוח שבין המורה והכיתה, ולמשטרה הוגשה תלונה על איומים על ידי המורה. אולם הדיון על מהות האיום נעדר מהשיח הציבורי.

בוגדים צריך להרוג, קבעה התלמידה בכיתה, וקבעו השרשורים שבהם השתתפה בעמוד הפייסבוק של מיכאל בן ארי. כדאי להרהר בקביעה הזו; גם אם נסכים על הגדרת המילה "בגידה", האמנם צריך להרוג בוגדים? בכל עת? בעת מלחמה ובעת שלום?

ספרות קלאסית וסרטי מלחמה מתארים את הקצין הנושא אקדח על ירכו כדי לירות בשעת ההסתערות נוכח פני האויב במי שנסוגים או עורקים. ההיגיון הפונקציונלי ניתן להסבר: עריקה היא סוג של בגידה המערערת הן את מורל הלוחמים הן את הידע והסודות הצבאיים. על מנת להציל את המסגרת יש לירות באופן מיידי בבוגד.

אולם, לאיזה חוק מתייחסת קביעתה של סבח? במלים אחרות, מי צריך להרוג את הבוגדים? הצבא? מוציאים לפועל של משרד הבטחון? משרד הפנים (משטרה, שב"ס)? האזרח הקטן? ואיך הורגים? בתליה? כיתת יורים? כיסא חשמלי?

נשיקה אחרונה לנידון למוות (מתוך הסרט The Firing Squad, יוטיוב)

מרגלים הם סוג של בוגדים. עם הקמת המדינה עדיין השתעשעו המחתרות בהוצאה להורג של בוגדים, בגרסה זו או אחרת, אולם במדינת ישראל הרעיון מעולם לא יושם (אייכמן אמנם נתלה אולם הוא לא הואשם בבגידה). במדינות השכנות לנו דווקא כן. במלחמה הקרה סחרו ברית המועצות ומדינות נאט"ו לא מעט בחיי מרגלים שלכדו.

לאחרונה אני פוגש לא מעט את הדרישה הזו להרוג. נשיא מכובד של מכון חשיבה אסטרטגית מכנה אמירה מדויקת ומשפיעה כאמירה של "בול בפוני" ומכוון אצבע לפוני, משל החזיק אקדח בידו ו"פגע לו בול בפוני".

בשם מי שחה וששה ספיר סבח אלי הרג? אני מוכן לשער כי היא ושכמותה לא ממש הרגו מימיהם; לכל היותר הם יעצו להרוג. אני מקווה שכאשר הם מדברים על להרוג הם לוקחים בחשבון את כל שרשרת הפעולות הנדרשות: הכנת החבל, טעינת האקדח, קביעת מרחב ההוצאה להורג, קניית המדים עליהם יינתז הדם, קביעת רופא אחראי לוודא את ההריגה, מציאת מקום להטמין את הגופה, קבורה, ומסחר בגופה בעתיד תמורת נכסים אחרים, כפי שמדינת ישראל הראתה שהיא יודעת לעשות.

טרם מלחמת לבנון השנייה, בין החטיפה של גלעד שליט ליציאה למלחמה בצפון, פגשתי מפקד שדה בכיר יחסית. הוא התקומם על ביטויים שטבע קצין בכיר אחר בצבא, קצין שלא ראה שדה במהלך הקריירה שלו ולא השתתף בלחימה ישירה מול פני אויב, אך שמח על היציאה למבצע ועל מימוש היכולת להילחם. הקצין המתקומם הודה בפני שגם עבורו מלחמה היא סיפוק מקצועי, שיא המימוש המקצועי שלו. עם זאת, הוא מודע היטב לאחריות על יציאה למלחמה ולמחירים שהיא גובה. התלהמות סביב יציאה למערכה היא מטופשת בעיניו, ומחירי המלחמה כבדים מהסיפוק המקצועי שלו. מי ששמח על מלחמה, אמר, כנראה שלא לחם – הרג – או לא יילחם בחייו.

אני מוכן להעניק לכל הששים אלי הרג את הזכות להרוג ולא לתת את הדין על כך בפני החוק. רק בקשה אחת לי אליהם: אנא, אל תתבעו מהמדינה את התשלום על הטיפול הפסיכולוגי אליו תידרשו לאחר מכן. גם לא את חשבון הכביסה של המדים שלכם. אופס, שכחתי; סטטיסטית, הרוצחים בפוטנציה הללו כלל לא לובשים מדים.

מאמרים נוספים