מאמרים

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
מחנה פליטים באריתראה (צילום: David Mark)
03.05.2018

התנועה הלאומנית שמערערת את הפזורה האריתראית

האגעזיאן היא תנועת ימין אריתראית, נוצרית ואנטי־מוסלמית, ובשיח שלה יש מקום מיוחד גם לציונות ולישראל. תנועת אופוזיציה זו, השואפת להקים מדינה חדשה על טהרת הלאומיות האגעזית, משרתת גם את המשטר הדיקטטורי במדינה

זה כשנתיים פועלת בזירה הפוליטית האריתראית תנועת ימין קיצוני ושמה "אגעזיאן" (דוברי שפת הגעז), שצמחה מתוך כוחות האופוזיציה התיגרינית הנוצרית האורתודוקסית בפזורה. התנועה מקיימת פעילות מקומית ועל־לאומית במדינות אירופה, באתיופיה ובישראל, וייתכן שקיימים תאים שלה גם בתוך אריתריאה. נוסף על כך, התנועה פעילה במיוחד ברשתות החברתיות, תורמת להקצנת השיח הפוליטי ומעיבה על המרקם החברתי האריתראי.

כפעילי אופוזיציה, האגעזיאן מתנגדים למשטר הדיקטטורי של מפלגת השלטון היחידה מאז העצמאות (1993), אולם חזונם העיקרי הוא כינון מדינה חדשה על טהרת הלאומיות האגעזית. חלק מהחזון הוא שאיפתם לאיחוד עם אזור תגראי שבאתיופיה (יריבתה הוותיקה של אריתריאה), הנמצא מעבר לגבול ומאוכלס בדוברי שפתם. הטרמינולוגיה של האגעזיאן ואופן פעולתם מאפשרים לשיח גזעני ואנטי־מוסלמי, המושפע ממגמות במערב ובישראל, להכות שורשים במגרש הביתי.

תנועת האגעזיאן מורכבת מכמה קבוצות, שמאפיינים משותפים בולטים מאחדים אותן. השיח הלאומני שמקדמים הפעילים מושתת על תפיסת עליונות אתנית ודתית תיגרינית־נוצרית אורתודוקסית. נקודת המוצא של תפיסת הזהות האגעזית שלהם היא שפת הגעז העתיקה, שדובריה, בני העמים החבשים, התפצלו לתיגרינים (או תיגראים), תיגרה ואמהרים, ולקבוצות קטנות יותר המאכלסות היום את אריתריאה ואתיופיה. התיגרינים, שרובם נוצרים ומיעוטם מוסלמים, הם הקבוצה האתנית הגדולה ביותר באריתריאה. באתיופיה הם מכונים תיגראים, והם קבוצה פוליטית דומיננטית, אף שחלקם באוכלוסייה הוא כ־6% בלבד.

תנועת האגעזיאן מתמקדת במרכיב התרבותי, הלשוני והדתי באופן סלקטיבי, והנרטיב ההיסטורי שיצרה מציע פירוש מעוות לתהליכים הפוליטיים, הדתיים והדמוגרפיים שעיצבו את האזור. בין השאר, התנועה "מוחקת" את חשיבותו של הגורם המוסלמי, ומתעלמת מהעובדה שמוסלמים מכל הקבוצות האתניות הם כמחצית מאוכלוסיית אריתריאה. לדידם של תומכי התנועה, התיגרינים הנוצרים הם תושבי האזור המקוריים, והאחרים הם מהגרים זרים.

אפשר לומר שאנשי התנועה מגדירים את עצמם לא רק באמצעות סמני הזהות המשותפים להם, אלא גם באמצעות אויבים משותפים – כל מי שאינו תיגריני ואינו נוצרי אורתודוקסי, ובמיוחד כל מוסלמי. בהתבטאויותיהם הם מרבים להשתמש בביטויים גזעניים ולהסית נגד הקבוצות המודרות מחזונם הלאומי. זאת ועוד, חברי התנועה מרבים להוקיע את התיגרינים הנוצרים המתנגדים לעמדותיהם ומעדיפים את עקרון הסולידריות האריתראית המתעלה מעל פילוגים אתניים ודתיים, אותם הם מכנים "שמאלנים בוגדים".

צמיחת התנועה והתנופה שהיא זוכה לה בעת הזאת מתרחשות בכמה הקשרים חיצוניים ופנימיים. ניכר שהאגעזיאן מוצאים מפלט ובית פוליטי בחבירה לאידאולוגיה הימנית האנטי־מוסלמית במערב, ובדחיית עקרונות כגון רב־תרבותיות ואוניברסליזם. אמנם בהיותם פליטי המשטר הדיקטטורי באריתריאה הם נאחזים בהצהרות על חזון דמוקרטי למדינה שהם רוצים לייסד, אולם בה בעת יש לתנועתם סממנים פשיסטיים, והם מקדמים צעדים בלתי דמוקרטיים בעליל.

בתוך כך, בשיח של האגעזיאן יש עיסוק ניכר ביהודים, בציונות ובישראל, כפי שחברי התנועה רואים אותם. האגעזיאן מדגישים את המרכיבים היהודיים שבדתם ואת הדמיון בין החזון הציוני להקמת מדינת ישראל לבין חזונם שלהם. הם תופסים את הקמת מדינת האגעזיאן כזכות היסטורית שאויבים רבים מבקשים להכחיש, ומבחינה טקטית, הם מנסים לגייס את עזרת ישראל וארגונים יהודיים כדי להגשים את מטרתם.  

הרקע הפנים־אריתראי לצמיחת התנועה הוא האידאולוגיה הלאומית של המשטר האריתראי העריץ. החל בשנות המאבק הממושך לעצמאות מאתיופיה (1961‑1991), ובאופן שיטתי ואלים יותר לאחר העצמאות, מפלגת השלטון שצמחה מתנועת השחרור המרכזית מקדמת מדיניות של הפרדת דת ואתניות מהמדינה ומהפוליטיקה. הרגולציה הנוקשה קובעת ארבע דתות מותרות: נצרות אורתודוקסית, נצרות קתולית ונצרות פרוטסטנטית – ואסלאם סוני, וכן מכירה בתשע קבוצות אתניות: תיגרינים, תיגרה, בילן, סאהו, בג'ה, עפאר, נארה, קונאמה ורשאידה. כל חריגה ממשית או מדומיינת מהן, וכל חשד לרתימת הדת או האתניות למטרות פוליטיות, נחשבים איום על המשטר ויש לדכא אותם ולהעניש עליהם.

התודעה שאריתריאה היא רב־תרבותית מונחלת לאזרחים באמצעות מנגנוני התעמולה, ואכן זהו ערך חשוב לאריתראים רבים במדינה ובפזורה – גם בקרב אופוזיציה. בפועל, השפה התיגרינית היא הדומיננטית, ומבין המאמינים בדתות המוכרות נוטה המשטר לחשוד יותר במוסלמים ולפעול נגדם. חרף זאת, האגעזיאן טוענים שמעמד התיגרינים הנוצרים נשחק ושהם עוברים טיהור אתני.

גורמים שונים מאתגרים את הרגולציה הדתית והאתנית באריתריאה מאז העצמאות. מהצד הנוצרי מדובר במאמינים בזרמים אסורים, כגון פנטקוסטלים ועדי יהוה, הנרדפים על ידי המשטר, ומהכיוון המוסלמי – מוסלמים דוברי תיגרינית, המכונים "ג'ברתי", טוענים להיותם קבוצה אתנית מובחנת ושואפים להכרה. קבוצות אלו עשויות להתנגד למשטר, ורבים מהן אכן עושים זאת, בעיקר בפזורה. עם זאת, הן אינן מתנגדות לעצם רעיון המדינה האריתראית, ומבקשות לשחק תפקיד במסגרת הטריטוריאלית הנוכחית, מתוך חתירה לשינוי פוליטי בתוכה.

האגעזיאן נבדלים מהגורמים המסורתיים המשלבים אופוזיציה עם אתניות או דת. הם רואים בלאומיות האריתראית זיוף, וחותרים תחת קיומה ועקרונותיה. בשאיפתם לאיחוד עם תגראי הם מצהירים שהמסגרת הטריטוריאלית הקיימת היא יצירה קולוניאלית שיש לפרקה.

אולם, האגעזיאן גם משרתים את המשטר. פעילותם הענפה באינטרנט וברשתות החברתיות מעמיקה את השסעים באופוזיציה ומקשה על הניסיונות המורכבים בין כה וכה ליצור חזית מאוחדת נגד המשטר האריתראי. כינויים את מתנגדיהם "שמאלנים קיצוניים" מאלץ כעת את הציבור לעסוק בשאלת הזהות הפוליטית הזאת, שכן האגעזיאן מחדירים שיח ימני קיצוני לזירה פוליטית שלרוב נעדר ממנה העיסוק ב"ימין" ו"שמאל", בעיקר בהקשר האריתראי. אם כן, ככל שתגדל התמיכה בתנועה ייאלצו יותר ויותר פעילים להחליט בפעם הראשונה לאיזה צד במפה הפוליטית האזורית והעולמית הם משתייכים.

מאמרים נוספים