המזרח התיכון ומעבר לו

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
11.07.2011

וושינגטון, האחים המוסלמים וישראל

בשבועות האחרונים חלה התקרבות בין וושינגטון לבין האחים המוסלמים. בנאום שנשאה בבודפשט לפני ימים אחדים הכריזה הילארי קלינטון: "הממשל דבק בגישה שנקט בחמש או שש שנים האחרונות וממשיך לפגוש את נציגי האחים המוסלמים." אף על פי שקלינטון מציגה את המפגשים הללו כהמשך למדיניות אמריקאית קודמת, ברור לכולם שיש פה עליית מדרגה, ולו רק בגלל שהמגעים הללו הם כעת פומביים. בעבר האמריקאים מעולם לא הצהירו על כך בראש חוצות.

בדבריה נימקה קלינטון את הצעד הזה באופן הבא: "בשל הנסיבות המשתנות בנוף הפוליטי של מצרים, זהו אינטרס של ארצות הברית להיות בקשר עם כל המפלגות הדבקות בשלום ומחויבות להתנהלות לא אלימה". במילים אחרות, ארצות הברית מזהה את האחים המוסלמים כגורם עולה ומתחזק בפוליטיקה המצרית - וכיוון שלארצות הברית יש אינטרסים במצרים ובאזור היא מבינה שאין מנוס מהידוק היחסים עמם.

אולם הצהרתה של קלינטון מעלה נקודה נוספת, וכדאי לשים לב לכך. היא מציגה את האחים המוסלמים כתנועה לא אלימה. לארצות הברית יש רשימה של תנועות טרור, ואף ממשל אמריקאי לא הכניס את האחים המוסלמים לרשימה זו. אפילו לא הממשלים של רייגן או בוש. אילו היו סיבות להכניס את האחים המוסלמים לרשימה, המודיעין האמריקאי היה דורש זאת ונשיאי ארצות הברית היו נענים לכך מיד. כל זה לא קרה משום שהאחים המוסלמים גם מצהירים על התנגדותם לאלימות וגם שמרו את ידיהם נקיות, לפחות בארבעים השנים האחרונות. הצהרתה של קלינטון מלמדת על כך שהאמריקאים מתאימים את מדיניותם למציאות הפוליטית החדשה ההולכת ונוצרת בעקבות האביב הערבי. המניע העיקרי לכך הוא "ריאל פוליטיק": האחים המוסלמים הם כוח פוליטי עולה, הם שומרי חוק, הם משחקים את המשחק של המפלגות הדמוקרטיות לפי כללי המשחק המקובלים. ולכן יש להידבר עמם.

יש מה ללמוד מהגישה הזאת. בהתחשב בכך שהיחסים של מדינת ישראל עם מדינות ערב, ובייחוד עם מצרים, הם בעלי חשיבות אסטרטגית, עלינו לשאול את עצמנו מה אנחנו עושים כדי לקדם את האינטרסים שלנו במצרים. התשובה הגלויה היא שאנחנו אובדי עצות. המנהיגות הישראלית הנוכחית מבינה שחל פה שינוי מרחיק לכת. היא גם מבינה שהאינטרס של ישראל מחייב לקיים קשרים טובים עם כל הכוחות העולים במצרים כולל האחים המוסלמים, אבל איננה יודעת כיצד לעשות זאת משום שהיא איננה מצליחה להבדיל בין סוגי התנועות האסלאמיות. בתפישת העולם הרווחת בחוגי השלטון בישראל, כל התנועות האסלאמיות עשויות מקשה אחת: כולן אלימות וכולן בלתי מתפשרות. לפיכך יש לחזור למה שהאמריקאים כבר הפנימו: האחים המוסלמים הם שומרי חוק, הם פרגמטיים, והם השותפים האידיאליים לבלימת הכוחות האסלאמיסטיים הקיצוניים המאיימים על יציבות המשטר המצרי ועל יחסיו עם ישראל.

כרגע קשה להעלות על הדעת שישראל תקיים קשר עם האחים המוסלמים, אולם כדאי שנשאל את עצמנו מדוע הדבר כה קשה. רבים נוטים להצביע על ההתנגדות העקרונית של האחים המוסלמים לעצם קיומה של ישראל, אולם עמדה זו אינה מקובלת בהכרח על כל חברי התנועה. קיימים בקרבה זרמים ואישים מתונים לא מעטים המוכנים להגיע לסוגים שונים של דו-קיום לצד ישראל אם כי גם הם קושרים בין יחסה של ישראל כלפי הפלסטינים לבין יחסם-שלהם כלפי ישראל. הגורמים הפרגמטיים במצרים מתבוננים במדיניות ישראל ומגיבים אליה. יכולתם לשכנע את הציבור המצרי בכך שיש לקבל את קיומה של מדינת ישראל תלויה במידה רבה בכך שישראל תעמוד מאחורי הצהרותיו של ראש הממשלה ואכן תבצע את הצעדים הנדרשים להקים מדינה פלסטינית.
היחסים בין ישראל, מצרים והאחים המוסלמים אינם גזרת גורל. הם מושפעים מהתנהלותה המדינית של ישראל. כל עוד ישראל מתמהמהת בתהליך השלום, וכל עוד היא מוצאת דרכים לדחות אותו, לא נוכל לפתח ולקדם את יחסינו עם גורמים פרגמטיים במצרים, ולבטח לא עם גורמים כאלה בקרב האחים המוסלמים. רק כאשר ישראל תתחיל לראות בתהליך השלום אינטרס אסטרטגי ראשון במעלה, ורק כאשר היא תגלה נכונות אמיתית ליישב את הסכסוך הישראלי-פלסטיני, נצליח להשתלב במרחב ולפתח קשרים עם תנועות כמו האחים המוסלמים.
מאמרים נוספים