המזרח התיכון ומעבר לו

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
06.09.2011

זהירות, קונספירציה?

בעולם הערבי רווחות תיאוריות קונספירציה משוכללות ביחס למעצמות המערב וביחס ליהודים. כדרכן של תיאוריות קונספירציה בעולם כולו, הן ניזונות מרסיסי מידע, שמועות ואמונות העוברות מדור לדור. את רובן אפשר לפטור בגיחוך, אולם לעתים הן משעשעות מאוד או מגרות את דמיונו של הקורא ואת האינטלקט שלו. לבסוף, אין מנוס מלהביא בחשבון שחלקן נכון, על פי האִמרה הידועה: "in the Middle East there are no conspiracy theories, there are only conspiracies". מכל מקום, חשוב להכיר תיאוריות קונספירציה לא רק לצרכי מחקר ותיבול הרצאות באנקדוטות, אלא מכיוון שהן מעצבות תפיסת מציאות, דעת קהל, ובסופו של דבר גם מהלכים מדיניים ופוליטיים.

שתי תיאוריות כאלה הרווחות כיום בעולם הערבי וקשורות זו לזו נוגעות לפרסום מסמכי ויקיליקס ול"אביב הערבי". הרעיון העומד מאחוריהן הוא שבשנים האחרונות, בעקבות ההתנסויות הכואבות והיקרות של ארה"ב בעיראק ובאפגניסטאן וביתר שאת לאחר עליית אובמה לשלטון, המעצמה העולמית הבינה כי לא תוכל עוד לנווט את יחסיה עם המזרח התיכון באמצעות שליטים סמכותניים פרו-מערביים המנותקים מעמיהם. יתר על כן, התמודדותו של המערב מול הגרסאות השונות של ה"אסלאם" ברחבי העולם דרשה חשיבה מחודשת לאור ההצלחות הקטנות והכשלונות הגדולים של ה"מלחמה הגלובלית בטרור". האסטרטגיה שננקטה, כך ממשיך הטיעון, הייתה להעלות לגדולה את ה"מודל הטורקי" המשלב אסלאם דמוקרטי ומנהיג חזק. מנהיג כזה זוכה לפופולריות מקומית ואזורית בשל אמונתו הדתית ותקיפותו המדינית, ועם זאת הוא חלק מהמשחק הדיפלומטי הלגיטימי (בשונה ממנהיגים של ארגוני טרור למשל). עם מנהיג כזה ניתן "לעשות עסקים". בתרחיש כזה ארה"ב מוכנה לוותר על המעט כדי לשמר הרבה: לספוג מכה קטנה ליוקרתה, לאינטרסים שלה ולהשפעתה במזרח התיכון, כדי להבטיח אינטרסים גיאו-אסטרטגיים שלה באזור.

לזכותם של המאמינים בקונספירציה הזו ייאמר שהם דנו והפכו בה בשיח הציבורי הערבי הרבה לפני פרסום מסמכי ויקיליקס ופרוץ ה"אביב הערבי". הסימנים הראשונים לחיכוך הפומבי הקשה בין טורקיה של ארדואן לבין ישראל סביב "עופרת יצוקה", והשיח המתגבר על ה"ניאו-עותמאניזם" שטורקיה מאמצת או לא מאמצת, היוו את האות לגיבוש החשד לקונספירציה במרחב הערבי. מסמכי ויקיליקס, שחשפו בצורה חסרת תקדים את ערוותן של האליטות השלטוניות הערביות (בין השאר), ופרוץ ה"אביב הערבי" לאחר מכן, היו רק נדבכים ו"הוכחות" ששכנעו סופית את המאמינים שתחזיתם מתגשמת. נאומו המתריס של אובמה כלפי מֻבַּארַכּ על רקע הפגנת מאות האלפים בכיכר אל-תחריר נתפס מיידית בעולם הערבי כהשלכה אכזרית של שליט שעשה את רצונה של ארה"ב במשך עשרות שנים, ופרשנויות ברוח זו היו נפוצות מאוד בעיתונות הערבית לכל גווניה (כולל האסלאמיסטית). בנסיבות אלה, וכשדימויה של ארה"ב בדעת הקהל הערבית ממילא רוֻוי קונספירציות, אין טעם להתווכח עם השכנוע כי הכל תוכנן מראש.

הידיעות וההדלפות המופצות חדשים לבקרים בחודשים האחרונים על דיאלוג שקט בין הממשל האמריקאי והאיחוד האירופי לבין תנועות האחים המוסלמים בעולם הערבי "מאששות" את התזה של המאמינים בתיאוריית הקונספירציה: המערב לא רק מגיב לאביב הערבי, אלא קוצר את פירות תכנונו המוקדם. אין תמה, אם כן, שהמדינות השמרניות, אלה שמשטריהן (עדיין?) לא הוכו על ידי האביב הערבי, מלכדות שורות וחוששות מהימים הבאים. מובן שכל אדם מן השורה יוכל למצוא, אף תוך כדי קריאת הדברים, דוגמאות ועובדות רבות המפריכות את התיאוריה הזו. אולם הדבר אינו חשוב כלל כל עוד ישנן דעת קהל ואליטות המאמינות בה.

השאלה המתבקשת היא האם לא תיטיב ישראל לעשות לוּ תתייחס לתיאוריית הקונספירציה כאילו היא קיימת, ותיערך בהתאם. המערב, ללא ספק, פותח ערוצי דיאלוג עם האסלאם הפוליטי בעולם הערבי המוכן לשחק במגרש הדמוקרטי, גם אם פרשנותו לכך שונה מזו של השיטה הליברל-דמוקרטית המושרשת במערב. על ישראל לשקול האם היא רוצה להצטרף לתהליך או להביט בו מהצד בחרדה.

מאמרים נוספים