מאמרים

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
15.11.2013

חלומות מאבי: שינוי שאפשר להאמין בו

האם ארצות הברית אכן שוקעת? אולי "השוטר העולמי" פשוט הופך לשוטר מקוף, המסדיר את ענייניו באמצעות היכרות אישית והבנה? קורות חייו של אובמה מעידים כי הוא האדם הנכון להעביר את ארה"ב לקראת השלב הבא בקיומה העולמי. מוטב שמספידיה של העוצמה האמריקאית יביטו במראה: הם מספידים בעיקר את עצמם.

בשבוע שעבר עסקתי בחסן רוחאני, נשיא איראן החדש המנסה להוביל מדיניות המבוססת על מתינות ברפובליקה האסלאמית. השבוע אחשוב על ברק אובמה, נשיא ארה"ב, דרך עיון בספרו האוטוביוגרפי "חלומות מאבי" (שיצא לאור בעברית בהוצאת הקיבוץ המאוחד בשנת 2008). את השבוע הבא אקדיש להשוואה בין השניים ולניסיון להבין את מקורות הדמיון והקרבה האפשרית ביניהם.

ישראלים רבים חושבים את ברק אובמה לידיד פחות נמרץ של ישראל מנשיאים שקדמו לו. זה, כמובן, ניסוח מעודן. חלקם אף רואים בדמותו סמל לשקיעתה של ארצות הברית כמעצמה עולמית. המבכים את השקיעה הזו מדמיינים אימפריה כבריון עולמי שכוחו ועוצמתו מוטלים מלמעלה כלפי מטה. איך יודעים שארה"ב שוקעת? הנשיא, מנהיג העולם החופשי כמו שקראו לו פעם, מקדיש את רוב זמנו לענייני פנים. הוא שקוע בעיקר בניסיונות להדוף את המתקפה הבלתי פוסקת של יריביו הרפובליקנים, מתקפה שהחלה כשנבחר ב-2008 ואינה מראה כל סימן לדעיכה.

הרפובליקנים, ובמיוחד האגף השמרני של המפלגה המוכר גם כתנועת "מסיבת התה", מתנגדים לכל יוזמה של אובמה. הם פוסלים את מועמדיו למשרות שיפוט גבוהות, קוראים תגר על החלטותיו הכלכליות, ובעיקר מתעבים עמוקות את החוק שהוביל להקניית ביטוח בריאות לעשרות מיליוני אמריקאים לא מבוטחים. כל פעולה של הנשיא זוכה לקיתונות של רותחין ותובעת הכנה, זמן וליווי מפורטים וממושכים. כך המרחב של ה"עולם" נותר פתוח למעצמות כמו סין ורוסיה. הראשונה מהווה איום כלכלי על ארה"ב זה זמן רב, והשפעתה מתפשטת כאש בשדה קוצים בזירת האוקיאנוס השקט, אחד מבתי הגידול הטבעיים של ארה"ב. השניה, בעיקר בדמותו של ולדימיר פוטין, צצה בכל מקום בו נדמה שהנוכחות האמריקאית מתדלדלת, ממהרת לעוט על השלל.

קריאה בספרו האישי של אובמה, "חלומות מאבי, סיפור של גזע ומורשת",  מספקת הצצה מרתקת אל עולמו של נשיא ארצות הברית היום.  למען האמת, ההצצה מרתקת עוד יותר לאור העובדה שהספר נכתב טרם היבחרו לנשיא. קריאה בספר חושפת כי הערכים והחזון המנחים את נשיא ארצות הברית שונים בהנחות היסוד שלהם מהנחות היסוד של כל המתאבלים על דעיכתה של אמריקה.

כך כותב אובמה (עמודים 132-2): "ב-1983 החלטתי להיעשות מארגן קהילתי. לא פירטתי לעצמי מה זה אומר; לא הכרתי אף אחד שהתפרנס מזה. כשחברי ללימודים בקולג' שאלו אותי מה מארגן קהילתי בדיוק עושה, לא יכולתי לספק להם תשובה ישירה ופשוטה. יכולתי רק לדבר על הצורך בשינוי [...] ושינוי לא יבוא מלמעלה, אמרתי. שינוי יתחיל בהנעת החברה האזרחית [...] זו הייתה בעיני מהות הרעיון של ארגון קהילתי. הוא היה הבטחה לגאולה."

הנחת היסוד בתיאור היא כי לכוח ולעוצמה יכולת לזרום גם מלמטה. ליתר דיוק, כוח הזורם מלמטה הוא כוח בעל תוקף מוסרי גדול מזה הזורם מלמעלה. כוח כזה הוא ביטוי של אמונה, ולכן הוא הבטחה לגאולה. עוצמה הזורמת מלמעלה מחוללת שינוי באופן בלתי צפוי, כיוון שהיא מתבססת על מאבק כוחני בין שני צדדים כשכל צד מבקש רק לנצח את יריבו: צד א' מתגושש מול צד ב' ולרוב ידו על העליונה עד שלפתע פתאום ידו של צד ב' על העליונה. השינוי המתרחש כתוצאה מנצחונות כאלו הוא בעצם קטסטרופה – הכל נהרס ועולם חדש מוקם מיד, עד שגם הוא נהרס. אולם לעוצמה המגיעה מלמטה יש יכולת לחולל שינוי הדרגתי, כזה שאינו מחייב משבר.

יתר על כן, עוצמה המגיעה מלמעלה היא עוצמה המגיעה דרך מוסדות השלטון. זו עוצמה מסודרת שנתיביה מותווים באותו זמן שבו היא חותרת בעצם להגשמתה של קטסטרופה. יש בלבה פרדוקס; ככל שתהיה מסודרת ויעילה יותר כך השינוי שתחולל יהיה קטסטרופלי יותר. אובמה מתאר עוצמה שונה, מפוזרת יותר, קשה יותר לכימות. זו עוצמה שלא ניתן לכתוב עליה שהיא מרוכזת אצל מוסד זה או אישיות כזו. עבור אובמה, זו עוצמה המצויה בחברה האזרחית.

אם ההבטחה של העוצמה המגיעה מלמעלה, דרך מוסדות השלטון, היא הבטחה ליציבות, להשפעה או למימוש אינטרסים, הרי שההבטחה אותה מתאר אובמה דרך העוצמה הזורמת מלמטה היא הבטחה לגאולה. הבטחה לגאולה אינה נאיביות, אך היא דורשת מידה של אמונה ואת זאת לומד אובמה בהמשך הדרך. הדבר בא לידי ביטוי באופן נוגע ללב בדו שיח של הפעיל החברתי אובמה עם כומר כריזמטי (259): "אבל אתה לא חבר בשום כנסייה? אני עדיין מחפש כנראה. טוב, את זה אני יכול להבין. אבל אם הייתה לך כנסייה משלך, זה היה מועיל לשליחות שלך. ובאמת, לא חשוב איפה. כי מה שאתה דורש מאתנו הכמרים, הוא שנניח הצידה כמה מהאינטרסים הארציים שלנו, לטובת הנבואה. הדבר מצריך הרבה אמונה מצידנו. זה גורם לנו לרצות לדעת מאיפה אתה שואב את שלך – את אמונתך".

תמונה: ויקיפדיה

האמונה אינה מנותקת מן החיים הגשמיים, מרצונותיהם ומצוקותיהם של בני אדם. אובמה מבין היטב מה יכול לעולל הממסד לבני אדם. כך הוא מתאר את לימודי המשפטים (עמוד 394): "לימודי משפטים יכולים להיות עניין מאכזב, עניין של יישום חוקים צרים והליכים שרירותיים במציאות שתפקידה להסדיר את ענייניהם של בעלי הכוח – ושלעיתים קרובות מבקשת רק להסביר, לחסרי הכוח, את התבונה והצדק שבמצבם." 

אובמה מתאר חזון ומציאות של תווך, של פעולה בין הממסד המנכר להזדהות האישית, בין האינטרס הארצי לגאולה העוברת דרך האמונה. הוא מבין שהוא חייב לעבור דרך אנשים בשר ודם. ולכן הוא גם מתנער מחולמים גדולים הרואים אך ורק רעיון מול עיניהם ולא מזהים בו את הנגיעה האישית.

מרטי היה החונך שלו בעסקי ארגון קהילתי, המעסיק הראשון שלו, שהאמין בו ולקח אותו תחת חסותו. ובכל אופן (218-9): "(ו)היו גם הבעיות שלי עם מרטי [...] כאשר הקשבתי לו פורש את תוכניותיו, הבנתי שבמשך שלוש שנות עבודתו באזור, הוא לא נקשר במיוחד לאנשים או למקומות [...] רק הרעיון הוא שהניע אותו – הרעיון שמפעל סגור מסמל משהו גדול מהמפעל [...] הרעיון הזה עשוי לעורר אנשים לפעולה, בכל מקום, צריך רק לאתר את צירוף הנסיבות המתאים, את התערובת שיהיו בה כל המרכיבים במינון הנכון".

אובמה אינו מאמין בהנדסה חברתית מלמעלה, בין אם היא של מוסדות מנוכרים ובין אם היא של רעיונות דגולים. בספר הוא מתאר מציאות של תווך בין הקצוות הללו. המציאות הזו היא בעת ובעונה אחת מציאות חייו והמציאות שהוא מבקש ליצור בחברה האמריקאית בכללותה.

אפשר לחשוב על התובנות הללו מחייו האישיים של אובמה ביחס לביקורת הגדולה עליו ועל שקיעתה של ארה"ב.

ראשית, גם לשיטתם של המזהים את השקיעה, עדיין דרוש מנהיג חכם שידע לשלוט בשקיעה. איש לא ירוויח דבר מטביעה מפוארת. גם אם נניח שארה"ב אכן משנה את תפקידה ואת יעודה, כדאי לנהל זאת כך שסופו של עידן אחד יפתח עידן אחר, ללא קטסטרופות. אתגר ההשתנות מאימפריה יחידה ל"סתם" מדינה חזקה מצריך יכולת, ידע ומנהיגות יחודיים.

שנית, האם ארה"ב בכלל שוקעת? האם היא מאבדת מכוחה לפעול כשוטר העולמי? ואולי מה שמשתנה כאן הוא בכלל הרעיון שהעולם זקוק לשוטר, יהא השוטר רוסי, סיני או אמריקאי?

אוקיופיי וול סטריט, ההתפרעות בלונדון ובשבדיה לפני כשנה, אי השקט ביוון, מהפכת תחריר, טוניס, המחאה החברתית בישראל; כל אלו הן דוגמאות לעליית כוחו של הציבור. אולי אובמה מייצג לא את השוטר העולמי אלא את שוטר המקוף, זה המכיר כל סמטה בשכונה ומסדיר את ענייניו באמצעות היכרות אישית והבנה?

אולי ארצות הברית מקדימה את העולם ואובמה הוא האיש הנכון להעביר את המדינה הזו לקראת השלב הבא בקיום שלה? האיש שבנה את הקריירה שלו על יצירת הסכמות בתוך הקהילה לוקח את המסר הזה אל הרמה הגלובאלית. העולם שלנו מוכה על ידי קטסטרופות על בסיס יומי. אפילו בהקשרים של מזג אויר (רק השבוע החריב הטייפון "הייאן" את הפיליפינים), הקיצוני הוא הנורמלי החדש. מי החליט שבקיצוניות גדולה כזו צריך להלחם בקיצוניות מוגברת?

מזווית ראיה כזו, פירוק הנשק הכימי בסוריה הוא הצלחה מסחררת. עצירתה של מתקפה אמריקאית כמעט ודאית באמצעות פניה לקהילה האמריקאית ולנציגיה הנבחרים היא הצלחה גדולה אף יותר.

לכל אותם המספידים את ארצות הברית של אמריקה מוטב להביט לא רק באמריקה אלא בעולם כולו: אולי הם מספידים לא את ארצות הברית אלא את עצמם.

מאמרים נוספים