מאמרים

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
26.11.2012

חמאס הוכיחה שוב: ישראל מבינה בעיקר כח

על ישראל לגבש אסטרטגיה חדשה מול חמאס שתתמרץ התנהגות דיפלומטית מתונה ותעניש בחומרה פניה לאלימות.
בתום שמונה ימי לחימה נגד העורף האזרחי של מדינת ישראל, חמאס הוכיחה שוב: ישראל מבינה בעיקר את שפת הכח.

ביום שני, צוותי המשא ומתן של ישראל וחמאס היו עסוקים בליבון הפרטים הקטנים של הסכם הפסקת האש שהושג בקהיר כמה ימים קודם לכן. אך בשטח צה"ל כבר החל להיערך מחדש מול עזה. דייגים פלסטינים הורשו לדוג עד לטווח של 6 מייל מהחוף לאחר שחיל הים הזיז את המצופים שסימנו את הגבול הקודם 3 מייל מהחוף. חקלאים הורשו החל מסוף השבוע להתקרב עד למרחק של 100 מטר מהגדר ולעבד את אדמותיהם, כאשר שוטרי חמאס מתפרסים לראשונה לאורך הגבול ומונעים ממפגינים צוהלים להתקרב לגדר. מפגין אחד כבר נהרג כך ביום שישי.

גם במעברי הגבול מול ישראל חזרו העניינים למסלולם. סוכנות הידיעות מען דיווחה כי ישראל התירה לקבוצה של סוחרים להכנס למדינה דרך מעבר ארז; מקורות מצריים סיפרו לסוכנות הידיעות כי ישראל תתיר להכניס לשטחה בכל יום 120 סוחרים.

מעט מכל זה הגיע לתקשורת הישראלית. מסיבות עיתונאים לא כונסו והודעות לתקשורת לא נשלחו. חשבונות הטויטר והפייסבוק של דובר צה"ל שפעלו מסביב לשעון בזמן "עמוד ענן" דממו. מדוע? אולי משום שהציבור היה מבין, בעיצומה של מערכת בחירות, שאת הדרישות להקלה על הסגר שלא השיגו ארגוני החברה האזרחית, דוגמת גישה, והקהילה הבינלאומית במשך שנים, השיגו חמאס ו"ארגוני ההתנגדות" בשמונה ימים. ישראל יצאה לקרב בקול תרועה רמה, אך קיפלה את הזנב בקול ענות חלושה.

הבה ניזכר מתי הגמישה ישראל בפעם האחרונה את הסגר על רצועת עזה. ב-20 ביוני 2010, הכריזה ממשלת ישראל על הקלות גורפות במוצרים אותם היא מאשרת להכניס לעזה. במקום רשימה של מוצרים מותרים לייבוא, ניסחה ישראל רשימה חדשה של מוצרים אסורים, שכללה בעיקר חומרי בנייה שיכולים לשמש גם לייצור נשק. ההחלטה הישראלית באה כתגובה ישירה למשט הטורקי ולהשתלטות של חיילי הקומנדו על הספינה מאווי מרמרמה, שהסתיימה במותם של תשעה פעילים טורקים שלושה שבועות קודם לכן. גם אז, כמו היום, האלימות ניצחה.

טענה הנשמעת לא אחת בחוגי השמאל הישראלי גורסת כי חיזוק אבו-מאזן תגרום ישירות להחלשת שלטון החמאס בעזה או אף להפלתו. למרות שיש לטענה זו על מה לסמוך, היא מתעלמת במופגן מהשיח הפנים-פלסטיני. אכן, ממשלת ישראל הנוכחית תרמה לא מעט לשחיקת הלגיטימציה של עבאס ברחוב הפלסטיני, אך גורמים אחרים - פנים פלסטינים - משחקים תפקיד לא פחות חשוב. הפלסטינים זועמים, בין השאר, על השחיתות הבירוקרטית של הרשות הפלסטינית; על חוסר יכולתה לשלם משכורות לפקידים בבירוקרטיה המנופחת שלה; על מעצרים חוזרים ונשנים לא רק של פעילי חמאס בגדה, אלא של כל מי שנחשד בנטיות אסלאמיסטיות; על העובדה שאבו-מאזן נמנע כבר למעלה משנתיים מעריכת בחירות (לפחות בגדה המערבית) כדי לחדש את המנדט שלו, שפג מזמן. לכל אלה, נוסף זעם על ויתורו לכאורה של אבו-מאזן על זכות השיבה, זכות מקודשת בעיני הפלסטיני הממוצע שאינה ניתנת לערעור על ידי מנהיג כלשהו. כפי שאמר לי בזעם בשבוע שעבר סוחר תבלינים בעיר העתיקה בירושלים, שמשפחתו גורשה מלוד ב-1948: "אם אבו-מאזן רוצה לוותר על הזכות לחזור לצפת הוא חופשי לעשות זאת, אבל אני רוצה את האדמות שלי בלוד!" 

ישראל יכולה לעשות מעט מאוד כדי להפיס את הזעם הפלסטיני על כל אלה. 

אמנם, אין בכל האמור לעיל קריאה לישראל לוותר על השיח עם "המתונים" בחברה הפלסטינית, אך עליה לזכור כי המתונים הללו נתפסים בחברה שלהם כדומים יותר ויותר למתונים הקודמים של העולם הערבי: חוסני מבארכ, זין אל-עאבדין בן עלי, ושות'.

על ישראל לגבש אסטרטגיה חדשה כלפי חמאס. אם הפלת שלטון החמאס היא המטרה האסטרטגית, יש לחשוב על דרכים מקוריות וחדשות לעשות זאת. אונר"א, סוכנות האו"ם לפליטים פלסטינים, מזרימה מליוני דולרים לרצועת עזה (שרוב תושביה רשומים כפליטים), ופוטרת את ממשלת החמאס מהצורך לדאוג בעצמה למערכת חינוך ובריאות. ישראל, חוששת, ובצדק, מההשלכות של היעלמות המימון הבינלאומי, אך אולי הגיע הזמן לשקול חשש זה מחדש ולתת ל"אביב הערבי" להגיע גם לעזה, כפי שהגיע לגדה המערבית אך לאחרונה. אם ישראל אכן איננה כובש לפי החוק הבינלאומי, היא לא תישא באחריות הכספית לקריסת השירותים בעזה. 

לחילופין, אם ישראל החליטה להשלים עם קיומו של חמאס ואף להידבר עמו (כפי שנראה שאכן עשתה), היא תצטרך לחשוב היטב כיצד לתמרץ התנהגות דיפלומטית של חמאס ולהניא אותה מסבב אלימות נוסף. 

מאמרים נוספים