מאמרים

אודות הכותב

תגיות
ניתוח ופרשנות
טראמפ נושא את נאום ירושלים (צילום מסך)
09.12.2017

חמש הערות על נאום טראמפ

בנאום בן 11 וחצי דקות היו חבויים רוב רובם של המוקשים המונעים הגעה להסדר אמיתי בן הישראלים לפלסטינים. חמש הערות על טראמפ, ישראל, הפלסטינים, העולם הערבי, והמילה שלום שהפכה לאחיזת עיניים מסוכנת

כבוד ויוהרה

טראמפ הדגיש כי מאז נחקק בקונגרס "חוק השגרירות בירושלים" לפני עשרים ושתיים שנה דחו כל נשיאי ארצות הברית את ההכרה הרשמית בכך ואת העברת השגרירות. טראמפ התגאה בכך שרק הוא היה אמיץ מספיק כדי לממש את ההחלטה ולהפוך אותה מנושא נפיץ על סדר היום למציאות בשטח. הסאבטקסט: טראמפ הוא אדם בעל כבוד עצמי שלא רק מבטיח הבטחות אלא גם מבצע אותן.

אולם השאלה שצריכה להישאל אינה למי יש יותר כבוד, אלא מדוע בעצם נמנעו עד כה כל ממשלי ארצות הברית מלקדם את הנושא. התשובה לכך ברורה: הנשיאים, יועציהם ושגריריהם ידעו כי סוגיית ירושלים היא אחת הרגישות ביותר בנושא הישראלי-פלסטיני, וככזו – ללא הסדר כולל, המפרט מה מקבלים הפלסטינים ומה מקבלים הישראלים, כל שינוי של הסטטוס-קוו בירושלים רק ייצוק שמן למדורת הסכסוך, יוסיף ייאוש מהסיכוי לפתרון דיפלומטי דרך שולחן המו"מ, ויפגע במעמדה של ארצות הברית.

אבל טראמפ הבטיח. הוא "נתן מילה", ולעזאזל ההשלכות. הרברבנות הזו הולמת אותו אבל הרסנית לכל הנוגעים בדבר, ובהם ישראל, שהאינטרס העמוק שלה צריך להיות הגעה להסדר בירושלים.

 

אחיזת עיניים ושמה שלום

מאיר ניצן אמר על דוד ביטן שכאשר לא דוברים אמת נוטים למצמץ. טראמפ הזכיר את המילה "שלום" בנאומו לא פחות מ-14 פעמים; זה היה המצמוץ שלו. טענתו כי שינוי הקו של ארצות הברית לגבי ירושלים – הסוגיה בעלת הפוטנציאל הסמלי, התרבותי והפוליטי החשוב ביותר – שנעשה בניגוד מוחלט לעמדה הפלסטינית, יקדם את הפלסטינים צעד נוסף לעבר השלום המיוחל, היא אחיזת עיניים.

אין בעמדה הזו הגיון ואין קשר לוגי בין שני חלקי המשוואה. ההפך הוא הנכון. הצבתם של הפלסטינים בפני העובדה "ירושלים היא בירת ישראל" מבלי להתייחס לקשר הפלסטיני ההיסטורי, הדתי והפוליטי לעיר היא זריית חול בעיני הפלסטינים, ותצמצם באופן ניכר את הסיכוי למשא ומתן הוגן בין הצדדים.

 

הפלסטינים הבלתי-נראים והדברים שלא נאמרו

טראמפ לא התייחס בנאומו (ראו כאן את נוסח ההצהרה ואת דברי טראמפ) ל"שלום בין ישראל לפלסטין", אולי בשל חששם של יועציו וכותבי הנאומים שלו שאם יאמר את המילה המפורשת Palestine הוא יתפרש כנוקט צד. לכן הוא הציב מדינה מול אנשים, בהדגישו שוב ושוב את השלום המיוחל בין "ישראל" לבין ה"פלסטינים". ה"נייטראליות" שלו נשענה על הכחשת הלאום הפלסטיני, בדיוק כמו חבריו בממשלת הימין בישראל.

מלבד זאת נזהר הנשיא מלומר דברים נוספים. הדברים החשובים ביותר שהיה יכולים להיות בנאום נעדרו ממנו: העובדה כי הפלסטינים הם ילידים במקום הזו, ובוודאי באזור הזה. העובדה שבירושלים, בירת ישראל ה"מאוחדת לנצח נצחים", חיים 350 אלף פלסטינים. העובדה שירושלים היא העיר היחידה בישראל שבתחומה יש מחנה פליטים, שועפאט, שחיים בו 13 אלף איש. העובדה שרוב הפלסטינים שחיים בירושלים אינם אזרחי ישראל אלא תושבים, ולכן אינם יכולים להצביע לפרלמנט הישראלי אלא לפרלמנט הפלסטיני בלבד. העובדה המושכחת שמזרח ירושלים, שבה שוכנים גם המקומות הקדושים, היא אזור שלפי המשפט הבינלאומי נמצא מחוץ לשטחה של ישראל הריבונית.

במילים אחרות, בנאום ה"פרו-ציוני" של טראמפ לא עשה הנשיא דבר למען הפלסטינים או למען השלום. הוא נתן רוח גבית למדיניות הימין הישראלי המתעלמת מהפלסטינים ומסכלת את השלום עמם.

 

ישראל ו"ניהול הסכסוך"

יותר משנשא טראמפ את נאומו באחת בצהרים שעון וושינגטון הוא נשא אותו בשמונה בערב שעון ישראל, שעת "מהדורת השבט" החדשותית. לא צריך להרחיק לקונספירציות כדי לומר את המובן מאליו: הנאום של טראמפ, אם בגלל לחץ ישראלי מאחורי הקלעים או בגלל הזהות האידיאולוגית בין טראמפ לבין נתניהו וממשלת ישראל, כלל בתוכו מרכיבים רבים וחשובים בעיני ממשלת הימין בישראל, ואף לא מרכיב אחד חשוב או עקרוני עבור ממשלת פלסטין.

התגובות הנלהבות בישראל מעצם הנאום מדגישות את גודל הפער בין רצונה החלול של הממשלה "לקדם את השלום" לבין מאמציה למחוק כל סיכוי לשלום. לא מדובר רק על תגובות פרובוקטיביות ושטחיות כמו זו של שר החינוך והתרבות ויו"ר מפלגת הבית היהודי, נפתלי בנט, שטען כי ירושלים אינה מוזכרת בקוראן ובכך קיווה למחוק את הקשר הדתי של מוסלמים ופלסטינים לירושלים. גישה כזו מעוררת את רוחות מלחמה הדת, ומגדילה את הסיכוי לתגובת-נגד פלסטינית, רדודה באותה מידה, שלפיה העובדה שירושלים אינה מוזכרת בחמשת חומשי התורה מעידה שאין ליהודים מה לחפש בירושלים.

אולם כאן הדגש הוא על החגיגה בישראל, לרבות במפלגת העבודה. אם ברור שלא יהיה שלום ללא הסדר אמיתי בירושלים, אפשר לקבוע שכל מי שחגג את הנאום הימני של טראמפ לא באמת רוצה בשלום, משום שהוא מתעלם מהצורך בדיון בנושא החשוב ביותר לפלסטינים.

 

חולשת העולם הערבי וצביעותו

ההתייחסות לעולם הערבי בנאומו של טראמפ מעוררת תהיה. אפשרות אחת היא שטראמפ קיבל מבעוד מועד מבול של פניות ממנהיגי העולם הערבי, שהתחננו כי לא יהפוך את ארצות הברית למדינה הראשונה בעולם שמקימה בירושלים את שגרירותה במאה הנוכחית. אם האפשרות הזו נכונה, טראמפ התעלם לחלוטין מהבקשות.

האפשרות האחרת היא כי מנהיגי ה"מדינות המתונות" הערביות נתנו לטראמפ את הסכמתם השקטה, והבהירו לו כי אין להם התנגדות עקרונית לנאום כזה כל עוד יותיר פתח להסכם שלום שהכל יודעים כי לא יבוא. אם האפשרות הזו נכונה, הצביעות הערבית שוברת שיא נוסף. הרי המדינות הערביות שיש לישראל יחסים איתן אף לא יעזו לחשוב על העברת הנציגויות שלהן מתל אביב לירושלים, מחשש לזעם האדיר בקרב עשרות מיליוני אזרחיהן. אבל אין להן בעיה לתת אור ירוק לארצות הברית בחשאי ולהיראות בפומבי כמתנגדות.

שתי האפשרויות הללו קיימות, ושתיהן חדשות רעות באותה מידה עבור הפלסטינים.

מאמרים נוספים