מאמרים

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
09.11.2012

חקר ירדן בישראל והבעיה החמורה ממנו

מצבו העגום של חקר ירדן בישראל הוא ביטוי של שתי בעיות חמורות יותר. ראשית, קבלת העמדה הממסדית כי "מסוכן" שווה "מעניין" ולהיפך, ושנית, הזלזול המתמשך של המזרחנות הישראלית במדעי החברה, הפוגם גם ברלוונטיות שלה לשיח הציבורי
ביום שלישי השבוע (6 בנובמבר) התקיים באוניברסיטת חיפה כנס לכבוד פרישתו לגמלאות של פרופ' יוסי נבו, אחד החוקרים החשובים והפוריים של ירדן באקדמיה הישראלית. הכנס, "ירדן עבר והווה – מאבק על הזהות והקיום", תוכנן ואורגן באופן מרשים על ידי ד"ר איריס פרוכטר-רונן, תלמידתו של נבו, ולצדה פרופ' משה שמש. היה בו תמהיל מוצלח של היבטים היסטוריים, דיפלומטיים ועכשוויים, ומושביו השונים עסקו בזהות הירדנית, ביחסי ירדנים-פלסטינים, בירדן בזירה הערבית ובהסכם השלום בין ישראל לירדן.

הכנס מספק הזדמנות טובה לבחון את מצב המחקר על ירדן בישראל, הן כשלעצמו הן בהקשר הרחב יותר של השילוב בין היסטוריה ומדעי החברה במזרחנות הישראלית. ה"אב הרוחני" של חקר ירדן בישראל היה פרופ' אוריאל דן המנוח, שהיה חוקר יוצא דופן והעמיד תלמידים הרבה. דן רכש לעצמו שם בין-לאומי בחקר ירדן ועיראק, ומחקריו על העשורים הראשונים לקיומה של האמירות, ולאחר מכן הממלכה, עמדו במבחן הזמן ונחשבים עד היום לנכס צאן ברזל. דור הממשיכים, הפרופ' אשר ססר ויוסי נבו, ייבדלו לחיים ארוכים, רכשו לעצמם גם הם שם בין-לאומי בחקר ירדן המודרנית.

שנות השבעים והשמונים של המאה הקודמת ידעו פריחה בחקר ירדן בארץ, בין היתר בזכות הארכיונים הירדנים בגדה המערבית שנתפסו שלל במלחמת 1967. ספרים, מאמרים ועבודות מחקר רבות התפרסמו באותן שנים על ירדן בכלל ועל יחסי ירדן-פלסטינים בפרט, על ידי אליעזר בארי, אברהם סלע, אמנון כהן, משה מעוז, שאול משעל, משה שמש ויואב גלבר, וכן מנחם מילסון, דן שיפטן, שמואל בר, מנחם קליין, רון פונדק, קלינטון ביילי, אלכסנדר בליי ועוד. גם זאב בר לביא ואפרים קם, יוצאי ענף ירדן בחטיבת המחקר באמ"ן, ואיש השב"כ לשעבר נחמן טל, העשירו את המחקר המקומי על ירדן.

הלל פריש, און וינקלר ובעיקר יצחק רייטר הרחיבו את המחקר על ירדן לנושאים מתחום מדעי החברה כמו כלכלה פוליטית, דמוגרפיה, אתניוּת ובניין המדינה. שגרירי ישראל בירדן, פרופ' שמעון שמיר ויעקב רוזן, וכן השופט אליקים רובינשטיין והעיתונאים משה ז"ק, יוסי מלמן ודניאל רביב, העשירו את המחקר על יחסי ישראל-ירדן מן ההיבט הדיפלומטי הגלוי והחשאי. לאחרונה אף התפרסם ספרו של שמעון שמיר המגולל את סיפור עלייתו ושקיעתו של השלום החם עם ירדן.

אולם מצב המחקר על ירדן בישראל כיום הוא צל חיוור של העבר. ד"ר יואב אלון, ד"ר איריס פרוכטר-רונן, ד"ר רונן יצחק ואנוכי הננו החוקרים היחידים הממשיכים את חקר ירדן באקדמיה הישראלית, ותלמידי המחקר המתמקדים כיום בירדן הם מתי מעט ונער יספרם. יתר על כן, המחקר הקיים מרוכז בדרך כלל בעשורים הראשונים לכינונה של ירדן. תופעה זו בולטת על רקע העובדה כי המחקר הישראלי על תקופות היסטוריות – בעיקר האימפריה העוסמאנית; על נושאים מוגדרים – למשל האסלאם הפוליטי או הפלסטינים; ועל מדינות מוגדרות – למשל מצרים ועיראק, עדיין רוחש חוקרים ותלמידי מחקר ומניב פרסומים, לפחות יחסית למחקר על ירדן.

דומה כי אחת הסיבות לכך שחקר ירדן בישראל ירד מגדולתו היא, באופן אירוני, הסכם השלום בין המדינות. בשונה ממצרים, שסכנתה הפוטנציאלית לישראל גדולה, ירדן לא הייתה ואיננה מדינה "מסוכנת" מבחינה צבאית. כאשר היא יצאה רשמית ממעגל העימות היא הפכה להיות "לא מעניינת", וזאת דווקא ברגע שבו נפתחו שעריה לחוקרים ישראליים. זהו היבט אחד של בעיה גדולה וחמורה יותר במזרחנות הישראלית, והיא הניתוק המתמשך בין היסטוריה לבין מדעי החברה.

הרוב המוחלט של המחקר המזרחני הישראלי עדיין יוצא מהמחלקות להיסטוריה של המזרח התיכון, מתמקד בהיסטוריה של האיזור, נובע מן הדיסציפלינה ההיסטורית ומבוסס על מתודולוגיות היסטוריוניות. התכנית ללימודי המזרח התיכון המודרני, בראשות פרופ' אברהם סלע מהאוניברסיטה העברית (שזכיתי להיות אחד מבוגריה ואחד מתלמידי המחקר שלו), פורקה לפני שנים ספורות. זו הייתה התכנית היחידה בארץ שבחנה את המזרח התיכון באופן שיטתי מהיבטים מובהקים של מדעי החברה – כלכלה פוליטית, דמוגרפיה, יחסי חברה-מדינה, תיאוריות מתחום היחסים הבין-לאומיים ומדעי המדינה ועוד. בפירוק התכנית אשררה האקדמיה הישראלית את חוסר העניין שלה בהכשרת חוקרים של המזרח התיכון מהיבטים של מדעי החברה, ואולי אף את חוסר יכולתה לעשות זאת.

יכול להיות שהדבר מבטא את הזלזול של המזרחנות הקלאסית במדעי החברה, שאותם היא מחשיבה ל"עיתונות צהובה". אלא שהעיתונות הצהובה הזו, ובעיקר כלכלה פוליטית והיבטים שונים ביחסי חברה ומדינה, היא הוויית חיינו. היא הבסיס להבנת האביב הערבי, למשל, שהמזרחנות הישראלית עומדת כמשתוממת מולו ונאלצת לבחור בין התעלמות ממנו לבין ניתוחו בכלים חסרים ופגומים. בכך היא פוגעת לא רק בעצמה אלא גם בחברה הישראלית המממנת ומקיימת אותה, וחבל.

מאמרים נוספים