המזרח התיכון ומעבר לו

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
21.06.2014

טרור מונדיאל: עיוות של תדמית האסלאם

מיעוט רצחני של טרוריסטים אסלאמים רצח לאחרונה עשרות צופים במונדיאל במספר מקומות באפריקה. אולם השפעתם של הפוסקים המחמירים באסלאם אינה גדולה, ומרבית המוסלמים בוחרים להישען על פוסקים מקלים בעניין משחק הכדורגל.
בעוד שלטונות ברזיל ושירותי הביון הבין-לאומיים משקיעים מחשבה והון בשמירה על ביטחונם של המשתתפים במונדיאל ובקהל שהגיע לברזיל לצפות במשחקים, הטרוריסטים פגעו דווקא בצופים שנשארו בבית. בשבוע הראשון של המונדיאל תקפו ארגוני טרור אפריקאים את בני עמם. ביום ראשון התרחש פיגוע בעיירה מְפֶּקֶטונִי, קניה, המיוחס לתנועת השבאב הסומאלית, שבו נהרגו כ-48 גברים, רבים מהם בעודם צופים יחד במשחק כדורגל. יומיים אחר כך, בפיגוע שהתרחש בניגריה במהלך המשחק בין מקסיקו לברזיל, נהרגו למעלה מ-20 צופים. אף על פי שהפיגועים הללו נראים הזויים ובלתי מובנים, הם למעשה חלק מרצף פעולות נגד הכדורגל העולמי, ויש להם בסיס אידיאולוגי. כבר במשחק הגמר של המונדיאל בשנת 2010 נטלו השבאב אחריות לפיגוע באוגנדה, שנהרגו בו 79 צופים. ארבע שנים קודם לכן אסרו מנהיגי השבאב את הצפייה במונדיאל באזורים שהשבאב שלט בהם.
 
מדוע מתנגדים פלגים מקרב האסלאם הקיצוני והמיליטנטי לכדורגל?
 
ההתנגדות לכדורגל, לצפייה בו ולאהדת קבוצות נוסחה בשיח הדתי-משפטי בידי כמה פוסקים שמרנים במיוחד המשתייכים לווהאבייה. אחד מהם, השייח' עבד אל-רחמן אל-בראכ, המקורב לשלטונות סעודיה, קבע בפסיקות ההלכה שפרסם כי משחקי כדורגל והצפייה בהם הם מעשי תועבה. עמדתו נסמכת על כמה נימוקים. ראשית, כדורגל הוא משחק מערבי, ומי שמשחק כדורגל מקבל על עצמו חוקים מערביים. שנית, אוהדי כדורגל מעריצים שחקנים, שמטבע הדברים, רובם מערביים. שלישית, אוהדי הקבוצות השונות מתנהגים באופן בלתי מוסרי – לא זו בלבד שהם מקללים זה את זה, לעתים הם אף פוגעים פיזית באוהדים של קבוצות אחרות. ולבסוף, לבושם של השחקנים אינו צנוע דיו. מנימוקים אלה עולה שהשייח' אל-בראכ חושש בעיקר מהשפעות מערביות, מפיצול הקהילה ומחוסר צניעות – סוגיות רגישות הזוכות לתשומת לב רבה בקרב משפטנים והוגים מוסלמים, בייחוד אלה המזוהים עם הזרמים השמרניים.
 
פיגוע השבאב במפקטוני, קניה (צילום מסך: יוטיוב)
 
נימוק נוסף להתנגדות למשחקי כדורגל, על כל הכרוך בהם, הוא החשש מפני בזבוז זמן. משחקים, אם כדורגל ואם שחמט, שש-בש או כל משחק אחר המסיח את הדעת מעבודת האל, היו מאז ימי הביניים נושא שנוי במחלוקת באסלאם. מרבית הפוסקים התייחסו לבידור ולשעשועים בסלחנות, ואחדים מהם, כגון הפוסק הידוע יוסוף אל-קרדאוי, אף טענו שבני אדם זקוקים להסחת דעת שכזו מדי פעם, ולכן יש להתיר למאמינים לעסוק לעתים בפעילות שאיננה פולחן דתי או לימוד הדת. אולם בקרב הפוסקים השמרנים יותר היו משפטנים לא מעטים שאסרו זאת.
 
השפעתם של הפוסקים המחמירים איננה רבה. מרבית המוסלמים בוחרים להישען על דעותיהם של פוסקים הנוטים להקל. בסעודיה, למשל, כדורגל הוא ספורט פופולארי והאיצטדיונים מלאים. משחקי הכדורגל זוכים לתמיכה עממית רחבה ולהתחשבות רבה מצד הפוליטיקאים, המתירים לאוהדים להביע את דעתם בחופשיות בכל הקשור למשחק. בשנת 2012, לדוגמה, אחרי שסעודיה כשלה במוקדמות למונדיאל, דרשו האוהדים שהנסיך נוואף אבן פייסל יתפטר מתפקידו כיושב ראש פדרציית הכדורגל הסעודית, והלה אכן פרש.
 
היחס לכדורגל במדינות ערב ובעולם המוסלמי בכלל דומה מאוד ליחס כלפיו בשאר אזורי העולם. גם בחברות המוסלמיות הוא מעורר יצרים, שמחה ותחרותיות. אולם בעוד מרבית המאמינים, מפשוטי העם ועד נסיכים רמי מעלה, שקועים במשחק, עוקבים אחר הקבוצות שהם אוהדים ואחר אירועים כגון המונדיאל, קבוצה קטנה של מאמינים קיצוניים רואה בכדורגל ובאוהדיו תועבה. אחדים מהם כותבים על כך פסקי הלכה, אחרים מתרגמים את התנגדותם למעשים ויוצאים למסעות הרג. מטבע הדברים, המיעוט הרצחני הוא הזוכה לתשומת לב העיתונות, וכך הוא פוגע גם בתושבים החיים בסביבתו וגם מעוות את תדמית האסלאם.
מאמרים נוספים