מאמרים

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
17.02.2012

ידינו לא שפכו את הדם הזה, אבל עינינו ראו

עינינו ראו את התגובות המבחילות ברשתות החברתיות למותם של הילדים הפלסטינים בתאונת הדרכים. האם נכיר בכך שהשנאה והגזענות קיימות גם בנו, ושללא הכרת שכנינו, תרבותם וההיסטוריה שלהם לא נבער את הרע מקרבנו?

ידינו לא שפכו את דם הילדים הפלסטינים שנהרגו אתמול בתאונת הדרכים הקשה מצפון לירושלים, אבל עינינו ראו. הן ראו את התגובות המבחילות באתר וואלה! ובדף הבית של משטרת ישראל ושל ראש הממשלה, אשר הביע את תנחומיו מקפריסין והציע סיוע לרשות הפלסטינית. גולשים בפייסבוק, ביניהם חיילים בשירות סדיר, הציעו לשלוח לפלסטינים כסף מכיוון שזה "חשוב להם יותר מהילדים שנהרגו", הציעו לשלוח משאיות "למחוק" עוד פלסטינים, ושמחו לקרוא שכעת יש "פחות מחבלים". עינינו ראו גם את התרגומים המידיים של השרשור לאנגלית ולערבית, אשר הופצו בפייסבוק כאש בשדה קוצים.

לא מעט גולשים ישראלים, יהודים, הזדעזעו מהתגובות החולניות, ובאתרי האינטרנט ובשרשורים בפייסבוק התפתח דיון ער. את עיני לכדו שני מגיבים שבוודאי היו מגדירים את עצמם מתונים ומאוזנים. אחד הצדיק את "אנחת הרווחה" למקרא הידיעה כי מדובר בפלסטינים ולא ביהודים בטענה כי מדובר בתגובה טבעית על מותו של "מישהו שאתה לא מכיר". האחר הודה כי "לא שָמַח" על התאונה, אולם "הוקל לי כשראיתי שלא מדובר בילדים יהודים". כאשר גולשים אחרים הוכיחו אותו על דבריו הוא נסוג לשיח הלאומני הצר והמוכר, זה שאינו מסוגל לשמוע מילת נחמה או חמלה על ערבים מבלי לחוש כי העם היהודי עומד בפני כליה ומדינת ישראל שרויה בסכנה קיומית.

ובכן, אין הבדל מהותי בין תגובות "מתונות" אלה לתגובות שעוררו את הסערה, מכיוון שבעיני כותביהן ההגדרה החשובה של הרוגי התאונה אינה "ילדים" או "בני אדם", אלא, בראש ובראשונה, לא-יהודים. נכון הדבר שאדם קרוב אצל עצמו. נכון שאם היה מדובר בישראלים ויהודים היה סיכוי גדול יותר שמדובר במישהו מוכר לנו, וזה אכן טבעי לחוש הקלה כאשר אתה יודע שמישהו מוכר לך שלם ובריא. אולם נימוק זה מסווה אדישות, אם לא גרוע מזה, דווקא לגורלם של פלסטינים. האם ידם של אותם מגיבים "מתונים" הייתה כה קלה על מקלדתם היהודית הכשרה למהדרין לו היה מדובר, חלילה, באוטובוס של ילדים אמריקאים או קנדים? האם גם אז היו מזדרזים להודיע בראש חוצות על שמחתם שלא מדובר ביהודים? ומה על מותר האדם מן הבהמה?

יש שטענו כי "אצלם" – ערבים ופלסטינים – התגובות ברשתות החברתיות חריפות יותר במקרה של אסון בישראל. אחרים התגאו בכך ש"בניגוד להם", "אצלנו" מתחוללת סערה ציבורית, התגובות החולניות מוקעות, בכותביהן מוטחת ביקורת קשה, והן מוּסרות מהאתרים (כפי שאכן עשו באתרי האינטרנט ובדפי הפייסבוק של המשטרה ושל ראש הממשלה). אני אכן זוכר תגובות מזוויעות של צהלה ושמחה לאיד ברשתות החברתיות הערביות בעת אסון הכרמל, וכמעט אפס תגובות נגדיות בשרשורים, אם בכלל. אולם זו לא יכולה להיות נחמה, אף לא של טיפשים. נורמה אנושית אינה סיבה לגאווה מיוחדת, היא אמורה להיות מחוייבת המציאות. אנו יכולים להתגאות בכך רק אם ברצוננו להשוות את עצמנו למדינות עולם שלישי מבחינת הומניזם וזכויות אדם.

שוב עולה בזכרון דמותה של החיילת עדן אברג'ל, אשר הצטלמה לצד פלסטיני כפות ובדיון בפייסבוק בשיא הסערה הציבורית הצהירה כי "אני שונאת ערבים ומייחלת להם כל רע ובכיף הייתי הורגת אותם אפילו טובחת". האם היא, חבריה לדרך שחוללו את הסערה הנוכחית, וכל מי שחושב כמותם בסתר לבו – האם כולם יהיו ישרים עם עצמם כאשר יקראו תגובות זהות מהצד הערבי והפלסטיני ויזהו בהן את תמונת המראה שלהם עצמם? והאם כל השאר ייזהרו בלשונם כאשר יקראו תגובות כאלה מהצד השני ויכרכו את כל ה"ערבים" בהכללה אחת – "שונאי יהודים"? והאם נכיר בכך שלא רק עשו שונא ליעקב?

ומילה לסיום לעמיתיי לאקדמיה ולחבריי לאהבת השפה הערבית. האם לא הגיע הזמן שנחדל להיאבק למען ההנשמה המלאכותית של לימודי השפה הערבית בבתי ספר תיכוניים? מה תועלת ומה תוחלת במאבק להצלת תחום לימוד הולך ונכחד כאשר אנשי מקצוע ותיקים מיואשים מהגזענות ומהסלידה כלפי "כל מה שהוא ערבי" בבתי הספר? ומה יועיל לימוד השפה הערבית כאשר מייצרים תלמידים בוּרים וקהים לסביבתם, שספרי הלימוד שלהם מתעלמים מעצם קיומו של הקו הירוק, ובסיורי המורשת שלהם נמנעת מהם חשיפה למתרחש בצד הפלסטיני, ולו בשם הסקרנות והכרת השכן?

במילים אחרות, אולי הגיע הזמן שנַפנה את המרץ והאנרגיות שלנו להוראת התרבות וההיסטוריה של המזרח התיכון ולתגבור לימודי האזרחות והדמוקרטיה במערכת החינוך? שעתה היפה של השפה הערבית בישראל ממילא לא תוכל לבוא דקה אחת לפני כן.

מאמרים נוספים