מאמרים

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
22.07.2011

יהודים, ערבים, שותפים

בקיץ 2006 פגשתי את טארק על האוטובוס המוביל למרכזה של העיירה הדרום גרמנית שבה השלמתי את לימודי הדוקטורט. "אתה לא מאמין מה קרה לי אתמול", הוא סיפר בהתרגשות. "ניסיתי להיכנס לטופ-10 (אחד המועדונים בעיר) והבעלים לא הכניס אותי בגלל שאני ישראלי". הימים היו ימי מלחמת לבנון השנייה והרוחות סערו. "אז מה עשית?" שאלתי אותו. "אמרתי לבן-זונה הזה שאני מת על המדינה שלי והסתלקתי משם",  הסביר לי טארק, וירד מן האוטובוס משאיר אותי נסער מדברי הכפירה שלו. טארק היה אז סטודנט לרפואה. אחד מבין כמה עשרות ישראלים פלסטיניים בעיירה, ואני הייתי אחד מבין כמה עשרות ישראלים יהודים. הכרנו זה את זה מן השעות הארוכות שבילינו במקביל בפאב השכונתי. היינו חברים של מנוד ראש, אבל לא יותר מזה.

"בתוך 15-20 שנים יהיה בישראל רוב לא ציוני", מאיימים עלינו לעיתים תכופות כותרותיהם של מחקרים מלומדים. שלוש השנים שביליתי בגרמניה, ואין-ספור המפגשים מן הסוג המתואר לעיל, הביאו אותי למסקנה שיכול להיות פתרון אחר לבעיה הדמוגרפית המאיימת עלינו. פתרון שאינו מחייב אותנו לשנס מותניים ולעסוק ברבייה מאומצת.

כחצי שנה לאחר ששבתי מגרמניה התחלתי "להסתובב" בישובים ערביים בישראל. את רשמיי פרסמתי בקביעות ב-YNET. מעולם קודם לכן לא חשבתי את עצמי למנותק מן החברה הישראלית, אבל המפגשים השבועיים האלה הוכיחו לי שקירותיה של הבועה בה חייתי היו עבים מאוד. לא היה מיתוס אחד שלא נפרץ, נשבר, רוסק במסגרת הסיורים. מצאתי חברה ערבית שונה לחלוטין מזו ששגשגה בראשי. חברה שהרוב בה חילוני, שהילודה בה איננה גבוהה במיוחד ושחינוך ילדיה נמצא מעל לכל. מצאתי שאפילו הערבית שבפיה משתכנזת והולכת, ושהתספורת האופנתית ביותר בקרב צעיריה מכונה "שפיץ", כמו בגליציה.

"אני מת לחזור ולהיות רופא בארץ", התוודה בפני אותו הטארק בהזדמנות אחרת. "אבל נראה אם ליברמן ירשה לי", הוא העיר בציניות. זה היה כאמור ב-2006. הערבים שפגשתי אינם מבקשים הרבה. רק תחושת שותפות אמיתית לדרך. הם רוצים שיפסיקו להתייחס אליהם כאל גידול ממאיר שמכיוון שלא ניתן להסירו יש לחיות אתו, אבל להישמר שלא יגדל. הליברמניזם שפשה בחברה היהודית בשנים האחרונות משיג בדיוק את ההפך. אני אפילו לא מתייחס לגל החוקים האנטי-ערביים המאושרים מדי יום בזמן האחרון. אני מתכוון לרוח הדברים. ליברמן הוא הדבר המעליב ביותר שיכול היה לקרות לערביי ישראל. הוא אולי מדבר ערבית, אבל בלהג של אסד, והוא מיטיב להגביר את חוסר האמון והייאוש.

לדעתי, יש עדיין סיכוי לעצור את השטף העכור. אם נלמד לגלגל על הלשון את הצירוף האסור 'פלסטיני-ישראלי', מבלי שהוא יזעזע את הפחדים הקיומיים הכי עמוקים שלנו, נוכל למצוא פתרון לאיום הדמוגרפי. 'פלסטיני-ישראלי', אדם שזהותו פלסטינית ומדינתו ישראל. כמו אפרו-אמריקאי או גרמני ממוצא טורקי. הוא יודע שגרמניה היא המקום הטוב ביותר בעולם עבורו והוא רוצה בטובתה, אבל הוא מקווה שטורקיה תזכה בגביע העולם בכדורגל, ובדור הבא גם זה ייעלם. 

הפחד מפני צרוף המילים הזה ברור. כאחרון נערי הגבעות, גם נפשי היהודית הומיה כשהדגל הכחול לבן מתנוסס מעלי. אבל היום אני מאמין שאם נדע להתגבר על הדמוגרפוביה שלנו, נמצא יותר ממליון שותפים לדרך, ונבטיח רוב ציוני גדול. הגדרת הציונות תצטרך אמנם לעבור רענון קל, אבל ממילא היא מעולם לא הייתה מדויקת במיוחד.

כמה שבועות לפני אותו מפגש על האוטובוס, סיפר לי טארק על חופשתו הצפויה בישראל. בעיניים מלאות געגועים הוא דיבר על משחקי כדורגל אל תוך שקיעה על החוף בחיפה. ואז פרצה מלחמת לבנון השניה, ו"נסראללה דפק לו את התכניות" אם להשתמש במילים שלו. "איזו מדינה", הוא נאנח בפני לפני שירד מן האוטובוס. "אתה מכיר את השיר הזה, איזו מדינה?"


יוסי יובל השלים את לימודי הדוקטורט שלו בתחום מדעי המוח באוניברסיטת טובינגן בגרמניה. בשנתיים האחרונות הוא כותב טור קבוע על תיירות בכפרים ערביים בישראל באתר YNET.

מאמרים נוספים