מאמרים

אודות הכותב

תגיות
ניתוח ופרשנות
18.05.2012

יום הנכבה 2012 - נקודת מפנה?

בחירתה של הנהגת הציבור הערבי בישראל לציין את "יום הנכבה הפלסטיני" השנה היא סימן מטרים לאימוץ קו בדלני כלפי המדינה. אולם על המדינה לתמוך בקולות המתונים התומכים בהשתלבות, גם במחיר נכונות להכרה ב"יום הנכבה הישראלי".
בבוקר יום שלישי ה-8 במאי השנה התעוררו אזרחי ישראל לסנסציה פוליטית: שאול מופז, יו"ר האופוזיציה ומפלגתו הצטרפו לקואליציה, ובעקבות זאת בוטלו הבחירות לכנסת שהיו מתוכננות להתקיים בחודש ספטמבר הקרוב. באותו הזמן, פחות או יותר, התרחש מהלך פוליטי שלכאורה לא אמור לעניין את רוב אזרחי המדינה, אך אין להמעיט בחשיבותו: ועדת המעקב העליונה פרסמה הודעה מטעמה ובה היא קראה לציבור הערבי בישראל לציין באופן רשמי את "יום הנכבה הפלסטיני" (15 במאי) בישראל (בחלקו הראשון של המאמר עמדתי על ההבדל בין יום זה ל"יום הנכבה הישראלי"). בגילוי הדעת שיצא מטעם הוועדה וגופים חוץ-פרלמנטריים נוספים שחברו אליה נאמר כי היום יצוין בתבנית המוכרת מ"יום הנכבה הישראלי" – צעדה ועצרת – בקרבת שרידי הכפר הנטוש אל-לג'ון (שעל חלקים ממנו הוקם קיבוץ מגידו), שבועיים וחצי בלבד לאחר שעצרת דומה התקיימה בקרבת שרידי הכפרים כויכאת ועמקא.

הידיעה הזאת פתחה את מהדורות החדשות של תחנת הרדיו א-שמס, תחנת הרדיו העצמאית והחוקית היחידה שמשדרת בשפה הערבית בישראל, בעוד החדשה מהכנסת נדחקה למקום השני. אין תמה על כך; זוהי הפעם הראשונה מאז הוחל לציין את יום הנכבה בישראל בדרך מאורגנת, שמתפרסמת הודעה רשמית מטעם הוועדה בקריאה לציין את התאריך הלועזי בישראל. גם לאחר פרסום ההודעה הרשמית נדרשו ל"ועדת המעקב" יומיים נוספים על מנת להכריע האם לקרוא לשביתת מסחר ולימודים ביום הנכבה, הסימן הרשמי לפעילות המחאה הלאומית הערבית בישראל. הסיבה להתעכבות נבעה מן הסתם מהחשש לזילות כלי מחאה זה; אין לדעת עד כמה הציבור הערבי ייענה לקריאה לשבות זמן קצר אחרי שנדרש לציין את "יום הנכבה הישראלי" בשביתה דומה. זאת ועוד, אפילו בימי המועד הלאומיים המקודשים ("יום האדמה", יום השנה לאירועי אוקטובר ו"יום הנכבה הישראלי") אזרחי ישראל הערבים לא נענים במלואם לקריאה לשבות.

הבחירה לציין את "יום הנכבה הפלסטיני" היא סימן מטרים לשינוי כיוון אסטרטגי בהנהגת הציבור הערבי. שינוי, שמתבטא באימוץ קו בדלני כלפי המדינה, הפניית הגב אליה ופניה חד-משמעית לקרובים מצידו המזרחי של הקו הירוק. זאת, לנוכח מדיניות ההדרה שמפגינה מדינת ישראל בשנים האחרונות כלפי אזרחיה הערבים. "ועדת המעקב" נכנעה השנה לגורמים הרדיקליים והבדלניים ("בני הכפר" והפלג הצפוני של "התנועה האסלאמית") ופרשה חסותה על האירוע השולי, שתוכנן מראש, באל-לג'ון. כניעתה היא עדות נוספת לחולשתה, כמו גם לחולשת יתר הגורמים המתונים, המיינסטרים, בחברה הערבית בישראל. לוואקום שנוצר נכנסים הגורמים הבדלניים: יש לזכור כי אך לא מזמן שב ארצה השיח' ראא'ד סלאח, ממנהיגי התנועה האסלאמית, עטור ניצחון על בית המשפט הבריטי, והוא מנצלו עד תום על מנת להוביל סדר יום אחר לציבור הערבי בישראל. מנהיגי "בני הכפר" בתורם הצהירו כי אמנם אין בכוונתם לבטל את מחאת "יום הנכבה הישראלי" אך הגיעה השעה לציין את יום הנכבה "בתאריך הנכון".

השאלה החשובה שאנו נדרשים להתמודד איתה כעת היא האם וכיצד הנהגת המדינה תצליח להציב אתגר לכוחות הבדלניים. אל לה להסתכל על החברה הערבית כגוש אחד (חד"ש, לדוגמא, התנגדה לאירוע ולא לקחה בו חלק בצורה רשמית); אסור לה להפוך גחמות של סטודנטים מרדנים לסכנה לעתיד הציונות; והחשוב מכל – עליה לא לשחק לידי קובעי סדר היום הרדיקלי, ולמסגר את הציבור הערבי בישראל כלא-נאמן למדינה וכמזדהה עם הסיפור הפלסטיני מצידו המזרחי של הקו הירוק. החברה הערבית מורכבת יותר; סדר יומה הוא עדיין ישראלי ולא פלסטיני. עדות לכך ניתן לראות ברטוריקה השונה משני צדי הקו הירוק באותו יום נכבה (וקצרה היריעה כאן מלפרט), בהיענות המצומצמת לקריאה לשבות או להגיע לעצרת, ובכישלון הכוחות הרדיקליים למנף את שביתת הרעב של האסירים הפלסטינים להוצאת ההמונים לרחובות, כפי ששאפו "בני הכפר" לעשות.

בנקודה הזאת נדרשת מעורבות המדינה בתמיכה בקולות המתונים, שעדיין מאמינים בהשתלבות. יש למצוא דרך לפתח דיאלוג עם תומכי ההשתלבות ולהכיל אותם, גם אם הדבר יחייב נכונות לקבל "יום נכבה ישראלי", למשל. כל תגובה אחרת בדמות "חוק הנכבה" או תגובות פאבלוביות דומות למשמע המונח "נכבה" רק יחזקו את הכוחות הבדלניים.

 


 שלומי דסקל הוא חוקר במכון הישראלי לדמוקרטיה. מחקרו על הרדיו הערבי המסחרי בישראל עתיד לראות אור בקרוב.

מאמרים נוספים