מאמרים

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
03.11.2014

יום שלום / הישראלים והפלסטינים לא סבלו די

עשרים שנה ויותר לאחר חתימת הסכמי אוסלו מצאו עצמם הישראלים והפלסטינים שבויים בסכסוך שאותו הם מעדיפים או נאלצים לנהל במקום לפתור. שני הצדדים עדיין חותרים להכרעה, אינם מוכנים להתגמש, והעצוב מכל -- לא סבלו די אלימות ודם.

תהליך השלום הפלסטיני-ישראלי, שהיה אמור להביא לחתימה על הסדר קבע במאי 1999, סטה ממסלולו במהלך השנים שחלפו. שני הצדדים נותרו עם הסכם ביניים בעייתי שבו כל צד מתבצר בעמדותיו, מטיח האשמות חריפות בצד השני ותר אחר פתרונות חד-צדדיים. במהלך השנים הללו  התחלפו ממשלות בשני הצדדים, מנהיגים באו והלכו, הסכמים והבנות נוסחו והופרו, פרצה אינתיפאדת אל-אקצא, ישראל הסיגה את כוחותיה מרצועת עזה ופינתה את הישובים היהודיים שהיו בה, חמאס תפסה את השלטון ברצועה, ובמהלך השנים 2009—2014 ניטשו בין ממשל חמאס בעזה לבין ישראל שלושה עימותים צבאיים. השאלה המתבקשת היא האם הצדדים בשלים להגיע לשלום. בבואי להשיב על כך אני מציע לבחון את הסכסוך הישראלי-פלסטיני מנקודת המבט של פתרון סכסוכים. 

סכסוכים באים על פתרונם כאשר מתקיימים בהם שלושה מרכיבים. ראשית, שני השחקנים היריבים מבינים כי לא יוכלו להכריע זה את זה. שנית, הסבל שחווה כל אחד מהם הופך לקשה מנשוא. לבסוף, כל שחקן מבין מהם הדברים הרגישים ביותר, בבחינת "ייהרג ובל יעבור", עבור השחקן השני, ומוכן להתגמש בהם.

בסכסוך הפלסטיני-ישראלי כל אחד משלושת המרכיבים הללו פגום. רוב הציבור הישראלי, כולל ציבור הבוחרים של מפלגות הימין המתונות, מבין כי אין אפשרות להכריע את הפלסטינים ולפיכך תומך בפתרון שתי המדינות. מנגד, יש גורמים לא מעטים בציבור ובמערכת הפוליטית אשר מדברים על הצורך "להכריע" את הפלסטינים על-ידי החלת שלטון ישראלי מלא על רצועת עזה והגדה המערבית, תוך מיטוט ממשל חמאס ברצועה ומיטוט שלטון הרשות הפלסטינית בגדה. בצד הפלסטיני, חמאס, שמייצג פלח נרחב מהציבור ברצועת עזה ואף בגדה, מדבר בגלוי על הצורך בהשמדת ישראל ובהקמת מדינה פלסטינית אסלאמית על חורבותיה. גם מנהיגים בפתח סבורים כי ניתן להכריע את מדינת ישראל במתכונתה הנוכחית, בין באמצעות שימוש בפתרון שתי המדינות כשלב ביניים בדרך למטרה זו ובין על-ידי צידוד בפתרון של מדינה אחת, דו-לאומית, שבה המרכיב הדמוגרפי יביא להפיכתה למדינה פלסטינית בתוך דור אחד או שניים.

האינתיפאדה הראשונה, 1988 (צילום מסך: יוטיוב)

דם רב נשפך בשני הצדדים בעשרות השנים האחרונות, אולם אף לא אחד מהם הגיע לנקודת רוויה של סבל. מבחינת ישראל, המעבר של חמאס מאסטרטגיית פיגועי ההתאבדות ההמוניים לאסטרטגיית השימוש במערך הרקטי שלה הביא לירידה במספר הנפגעים, כאשר מערכת "כיפת ברזל" משמשת כמעין משכך כאבים, שמאפשר לישראל לשאוף לנהל את הסכסוך במקום לפתרו. בצד השני, הפלסטינים אמנם ספגו אבדות רבות במהלך אינתיפאדת אל-אקצא ובמהלך העימותים בין ישראל וחמאס בחמש השנים האחרונות, אולם ניכר כי לפחות מנהיגי חמאס עדיין נכונים להקריב את חייהם של פלסטינים רבים במסגרת המאבק בישראל. היטיב לתאר זאת בכיר חמאס ח'אלד משעל, במהלך מבצע "צוק איתן", כאשר הזכיר כי במלחמת וייטנאם ספג הצד החלש – צפון-וייטנאם ולוחמי הווייטקונג – כמליון הרוגים, לעומת כ-58,000 הרוגים בצבא ארצות-הברית, אולם העימות הסתיים בתבוסה אמריקנית.

לבסוף, בסכסוך הפלסטיני-ישראלי שני הצדדים אינם מוכנים להתגמש בסוגיות שהן בבחינת "ייהרג ובל יעבור" עבור הצד השני. ישראל, גם אם היא מבינה כי סוגיית האסירים וסוגיית ההתנחלויות הן בבחינת "ייהרג ובל יעבור" עבור הפלסטינים, אינה משחררת אסירים פלסטינים בהיקפים גדולים וממשיכה לבנות בגדה המערבית. הפלסטינים, גם אם הם מבינים שכל התבטאות בדבר מימוש זכות השיבה של הפליטים בישראל גופא מעוררת חרדה קיומית בישראל ומעוררת ספק כבד בנכונותם של הפלסטינים לכונן שלום, לא עשו אף צעד, ולו הצהרתי, שיפיג את חששה זה של ישראל.  

ברקע מרחפים פחדים וחששות נוספים. ישראל חוששת שכל הסכם קבע שיעניק לפלסטינים מדינה בגבולות ה-4 ביוני 1967, שבירתה מזרח-ירושלים, לא יהיה סוף פסוק מבחינת הפלסטינים. הפלסטינים חוששים שכל הסכם ביניים ארוך-טווח, שיכלול הקמת מדינה פלסטינית בגבולות זמניים אך לא יציע פתרון לבעיות ירושלים והפליטים, יהפוך להסכם קבע שבו תיוותר חצי תאוותם בידם.

כל זה אינו מותיר פתח רב לאופטימיות ביחס לפתרון הסכסוך הפלסטיני-ישראלי בטווח הנראה לעין. עשרים שנה ויותר לאחר חתימת הסכמי אוסלו מצאו עצמם שני הצדדים שבויים בסכסוך שאותו הם מעדיפים או נאלצים לנהל במקום לפתור. 


 

נחום שילה הוא מומחה למדינות המפרץ, חברות שבטיות במזרח התיכון, כלכלת המזרח התיכון ותנועות אסלאמיות רדיקאליות מאוניברסיטת תל אביב.

מאמרים נוספים