מאמרים

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
10.11.2014

יום שלום / שלום, לא הסדר

ההתפכחות מהשגת שלום בגרסתו ההסדרית, ה"פרגמטית", היא תהליך רצוי ביחס לסכסוך הישראלי-פלסטיני, משום שסכסוך בין-קהילתי אינו ניתן לפתרון בכלים בילטרלים כאילו היה מלחמה בין מדינות. יש לחשוב אל מעבר לשלום במובנו הלטיני, החוזי, אל שלום במובנו העברי והערבי: שלום השואף אל השלם, אל חברה של רווחה וחיים טובים לכולם.

אני זוכר אותם מופיעים בעיקר אחרי רצח רבין ואחרי עליית נתניהו: סטיקרים של "שלום", ארבע אותיות מעוטרות, שחורות, מרחפות בשמי תכלת מעוננים, וריאציה על הכרזה שעיצב דוד טרטקובר לרגל שלושים שנות עצמאות למדינת ישראל בשנת 1978, אשר "ניבאה" את הגעת אַנְוַר סאדאת לארץ והסכם קמפ דיוויד בין ישראל למצרים. ענני השלום הופיעו בחלונות האחוריים של מכוניות, כחלק ממלחמת הסטיקרים שתועדה היטב בשירו של דוד גרוסמן, בביצוע "הדג נחש". השנה הייתה 1996, ואוסלו עמד בסימן משבר, אבל גם עדיין בסימן תקווה, לפחות של אלמנטים מסוימים בציבור הישראלי, "מחנה השלום".

בדיעבד, הסטיקר ההוא מזכיר לי את הציור של רנה מגריט, "הטירה בפירנאים", התלוי במוזיאון ישראל. הטירה, הבנויה על סלע אבן, מרחפת לה באוויר מעל הים באופן מטריד ומעיק במיוחד. כמו הטירה של מגריט, גם ה"שלום" של הסטיקר משדר כבדות באותיותיו הסמכותיות, המעוטרות, השחורות, וגם הוא אינו עגון באדמת כדור הארץ. סוג של פטנזיה, או סיוט, סוריאליסטי? בדיעבד, קל להטיח בסטיקר ההוא את פגעי תהליך השלום וכשלי שיח אוסלו: ניתוק, ריחוף, והתעלמות מהמציאות. בחירה בדימוי ויזואלי נקי, מיופיף, מופשט, אירופאי, שאינו אומר דבר על מובן השלום בישראל-פלסטין. הסטיקר ההוא נדמה מעידן אחר ואי אפשר להביט בו מבלי לחוש מרירות מסוימת.

אין, כמובן, הסכמה בשאלה מדוע "שלום" הוא בלתי אפשרי, ומדוע אוסלו נכשל, אבל יש הסכמה רחבה שזו אכן שאיפה בלתי סבירה, או לפחות מוגזמת, במצב העניינים הנוכחי. השלום השמימי, המרחף, בנוסח הטירה הסוריאליסטית של מגריט, התברר כאשליה. הסטיקרים ההם נעלמו מזמן מחלונות המכוניות, כמו הסטיקרים שדיברו נגד אוסלו: לטוב או לרע, הויכוח ההוא הסתיים. ממש כמו שהמלה "שלום" נעלמה מהשיח הפוליטי הישראלי. גם המעטים שלא איבדו תקווה מדברים לא על שלום אלא על "הסדר" -- ולמצער, כשמדובר ברצועת עזה, ב"הסדרה". 

רנה מגריט, הטירה בפירנאים (1959)

אולם לחבוט באוסלו זו באמת לא חוכמה גדולה. במקום להצטרף לדיון המוכר של למה ואיך זה קרה, חשבתי לשאול מהו, בעצם, שלום. הפיתוי לגרד את המלים ולחשוף את האמת מאחוריהן אינו חדש ואינו מקורי במיוחד. בשנות התשעים נפוץ בקרב חוגי הימין הטיעון ש"סלאם" הוא סוג של שלום קר, שביתת נשק זמנית ולא יותר, או לחלופין תרגום מילולי של מונח מערבי, ואין לו משמעות של ממש בתרבות הערבית. ואילו באמת רצו הערבים שלום אמת, היו מדברים על "סֻלְח", דהיינו, התפייסות, תיקון, סולחה. לכך, אמרו המקטרגים, אין כוונת הערבים. הסכמי השלום עם מצרים, אש"ף וירדן היו, אם כן, פיסות נייר, הסכם פוליטי זמני וחסר משמעות עמוקה. כמו טענות אוריינטליסטיות רבות, בטענה הלשונית הזו היה משהו מהפנט: פרשן השולט בקוד סודי אשר מסיר את מסכת הכזב מעל המלים. אלא שקשה היה להבין איך "סלאם" יכולה להיות מלה חסרת משמעות, או סוג נחות של שלום, בהתחשב בכך ש"סלאם עליכום", שלום עליכם, היא הברכה השגורה ביותר בערבית וגם בקרב מוסלמים שאינם ערבים.

שלום בעברית, כמו בערבית, מגיע, כמובן, מהשורש ש.ל.מ -- היה שלם, בריא, נטול פגיעה. "שלום" בתנ"ך אינו סתם היפוך של מצב המלחמה אלא הוא מלה נרדפת ל"טוב", כפי שנאמר בתהלים ל"ד: "סור מרע ועשה טוב, בקש שלום ורדפהו". שלום הוא מצב של שקט ורווחה. הוא אינו מתמצה בהסכמה חוזית בין אויבים לשעבר להניח את כלי הנשק, שהיא התפיסה הדומיננטית בישראל. ביטויו החזותי הבולט ביותר של השלום, כפי שהתקבע בהסכמי קמפ דיוויד, אוסלו, וההסכם הישראלי-ירדני, היה טקס החתימה החגיגי: מנהיגים המתקבצים על במה, שולפים עט, חותמים על חוזה, לוחצים ידיים.

התפיסה של שלום כחוזה בין שני צדדים המסיימים מצב מלחמה הייתה אבן הפינה של שיח השלום בשנות השמונים והתשעים. זהו שלום שהוא הסדר: שלום שמסדיר מצב עניינים גאו-פוליטי במחיר הנמוך ביותר לסטטוס קוו. שלום שאולי קרוב יותר ל-pax הלטיני, הקשור (אטימולוגית) למלים להסכים, להתנות (כמו pact), לקבע ולייצב. זו תפיסה של שלום שהיא שונה לחלוטין משלום/סלאם במובנו העברי והערבי -- מצב כולל, שלם, מטאפיזי ואוטופי.

השלום בגרסתו ההסדרית, ה"פרגמטית", לא עלה יפה, כידוע, ומאז האינתיפאדה השניה התקווה ל"הסדר קבע" נמצאת בשפל. ההתפכחות הזו נראית לי דווקא תהליך רצוי ביחס לסכסוך הישראלי פלסטיני. זהו סכסוך בין-קהילתי, וכפי שכתב פעם אורן ברק על אוסלו, אי אפשר לפתרו בכלים בילטרלים כאילו היה מלחמה בין מדינות. אין פירושו של דבר שאף פעם לא יהיה הסכם ישראלי-פלסטיני. להפך, מן הסתם יהיו הרבה כאלה: משא ומתן והסדרים חוזיים מסוגים שונים הם עניין בלתי נמנע, כפי שאנחנו רואים גם במו"מ של ישראל עם חמאס בקהיר. אולם אולי צריך לחשוב מעבר לכך: לזנוח את הפנטזיה של שלום "מוסדר" של שמי תכלת אסתטיים ונקיים לטובת הבלגאן המזרח תיכוני. לחשוב מעבר לשלום של סטטוס קוו בין שני אויבים לשעבר, המסתגרים כל אחד בגבולותיו, אל שלום כמו במובנו העברי המקורי, שלום השואף אל השלם, לחברה של רווחה וחיים טובים לכולם.

מאמרים נוספים