מאמרים

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
27.10.2011

יחסי ישראל-ירדן: על סף מפנה אסטרטגי?

בהעדר כל החלטה מדינית של ישראל ופנימית של ירדן בשאלה הפלסטינית תיגררנה שתי המדינות, מרצונן או בעל כורחן, למצוקה פנימית קשה, צעדים מדיניים חדשים ולבסוף, חלילה, לעימות אסטרטגי. האם המפנה מתרחש לנגד עינינו?

אתמול (27) פרסם בן כספית במעריב כי "גורמי מודיעין מערביים" טוענים כי המלך עבדאללה הגיע למסקנה כי ממשלת ישראל מעוניינת לנצל את השינויים שחולל האביב הערבי בסדר האזורי כדי לערער את שלטונו, להפיל את בית המלוכה ולהפוך את ירדן למדינה פלסטינית. כספית טען כי גורמי מודיעין אלה הצביעו על כך שלעמאן הגיעו מסרים ורמזים רבים כי ראש הממשלה נתניהו אימץ למעשה את תכניתו של שר החוץ ליברמן להתייחס לירדן כאל מדינה פלסטינית, ולטעון לפיכך כי על תושבי השטחים לממש את זכויותיהם הפוליטיות בירדן. הפרשן הוסיף כי השרים ברק ומרידור מתנגדים בחריפות לכל פגיעה ביחסים עם ירדן, אולם "לא ברור אם הנושא הגיע לכלל דיונים מעשיים".

בכתבה הובטח כי ה"סיפור המלא" יפורסם במוסף השבת של מעריב, אולם היום מיתן כספית מאוד את דבריו. הוא השמיט את ההתייחסות ל"גורמי מודיעין מערביים", נמנע מלהזכיר את ראש הממשלה בשמו בהקשר זה, והעלים כל רמז להרהור כלשהו של ממשלת ישראל בעניין ירדן והמשטר ההאשמי. תחת זאת טען כספית כי "תורתו המדינית של אביגדור ליברמן" להפיכת השטחים לאוטונומיה פלסטינית שתהיה קשורה לירדן פוסט-האשמית "השתלטה על סדר היום הישראלי". כספית מודה כי ההכרעה בין תכנית זו לבין רעיון שתי מדינות לשני עמים איננה קלה, ואף משהתקבלה החלטה לא בטוח שהיא הנכונה, שכן אנחנו "חיים באזור משוגע".

אף שיש לשער כי שר החוץ ליברמן וחברי מפלגתו אינם מתנגדים לרעיון "ירדן הוא פלסטין", זה איננו נזכר בפירוש במצע המדיני של "ישראל ביתנו". ליברמן לא הזכיר דבר ברוח זו בשנים האחרונות, ובוודאי לא מאז שמונה לשר חוץ. אולם מפלגתו איננה מתייחסת לקיומה של "מדינה" פלסטינית כאל יעד, ומסתפקת בטענה כי הסדר שלום ישראלי-פלסטיני ייכון רק באמצעות חילופי שטחים ואוכלוסיות. רמז לתפקידה של ירדן בהקשר זה מצוי רק בקריאת ישראל ביתנו ל"פתרון אזורי שישתתפו בו מצרים וירדן". לעומתה, מפלגות קטנות המצויות מימין לליכוד, כמו "האיחוד הלאומי" ו"התקווה", מאמצות את רעיון "ירדן הוא פלסטין" באופן גלוי. הן אינן קוראות לטרנספר – הפלסטינים בשטחים "יורשו" להישאר במקומות מושבותיהם – אולם לא תיכון מדינה פלסטינית ממערב לנהר הירדן, שכן זו, לטענת מפלגות אלה, כבר קיימת מזרחה לו. לשיטה זו, הפלסטינים בשטחים יזכו לאוטונומיה במסגרת פדרטיבית עם ירדן, ואת זכויותיהם הפוליטיות יממשו בה. מפלגות אלה אינן מוטרדות מזהות השלטון בירדן, שכן ממילא הוא ימשול באוכלוסיה שאינה רוצה בקיומה של מדינה יהודית ממערב לנהר.

כך או אחרת, אין משמעות מיוחדת לשאלה האם רעיון "ירדן הוא פלסטין", על גרסאותיו השונות, הוא נחלתן של מפלגות ימין קטנות יחסית או שהוא מקובל גם על "ישראל ביתנו" ואולי אף הליכוד. גם זהירוּת היתר של כספית, בהשוואה לרמזיו בכתבה הראשונה, אינה מעלה או מורידה: השאלה איננה האם הצמרת הישראלית מסרבת לדון בפומבי בעניין הירדני-פלסטיני, אלא האם אכן חלה תזוזה בעמדתה בשאלה זו, במסגרת התזוזה הכללית בשיח הפוליטי והציבורי בישראל בעקבות ה"אביב הערבי". בהקשר זה כבר צוין כאן כי נראה שרעיון מימוש הריבונות הפלסטינית במסגרת קונפדרציה ירדנית-פלסטינית מזמן אינו נחלת הימין הרדיקלי בישראל בלבד, וכי שני ראשי המועצה לבטחון לאומי לשעבר, איילנד ודיין, כבר קראו לכך באופן זה או אחר.

אין לשלול את האפשרות שהאביב הערבי כרסם בתפיסת מקבלי ההחלטות בישראל כי דווקא המשטר ההאשמי יבטיח את ישראל מפני "חזית מזרחית". סביר גם שהשסע הירדני-פלסטיני ההולך ומחריף בירדן, והביקורת הגוברת מכל עבר על המשטר בזירה הפנימית, נתפסים כמזמנים לישראל סיבה או תירוץ להתחמק מהחלטה להכיר במדינה ערבית נוספת ממערב לנהר, בהמתנה להתפתחויות בירדן. כבעבר, ישראל נגררת שוב לתקווה כי ירדן תוציא עבורה את הערמונים מהאש.

החל ב-1993 החמיצו הן ממשלות ישראל הן המשטר ההאשמי את הזדמנות הפז שנקרתה בדרכם להכיל את הריבונות הפלסטינית בטריטוריה מובחנת: ישראל לא הגדירה זאת כיעד אסטרטגי של מדיניות החוץ שלה וממילא לא מימשה אותו, וירדן, מצדה, לא הגדירה זאת כיעד אסטרטגי של מדיניות הפנים שלה -- היא לא שילבה את הפלסטינים במגזר הציבורי ובמערכת הפוליטית, ולא הכריעה משפטית בעניין מעמדה של הגדה המערבית בחוקה ובעניין אופן מימוש החלטת ניתוק הזיקה מיולי 1988. שתי המדינות משלמות עתה בריבית את מחיר מחדליהן, ובעידן האביב הערבי לכל החלטה מוצמד, אכן, תג מחיר גבוה מאוד.

בנסיבות הקיימות, החלטה שלא להחליט עשויה להידמות לרע במיעוטו. אולם בהעדר כל הכרעה מדינית של ישראל ופנימית של ירדן בשאלה הפלסטינית תיגררנה שתי המדינות, מרצונן או בעל כורחן, למצוקה פנימית קשה, צעדים מדיניים חדשים ולבסוף, חלילה, לעימות אסטרטגי. אם אכן חל סחף מדיני בישראל בשאלה הירדנית-פלסטינית, חוט דק בלבד – גם אם חשוב – עדיין קושר בין שתי המדינות, והוא עמדת הממסדים הצבאיים-בטחוניים בשני הצדדים. אלא שבמצב הנוכחי גם במישור הזה לא לעולם חוסן – הן בירדן הן בישראל.

מאמרים נוספים