מאמרים

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
חיילים אמריקנים באפגניסטאן
15.08.2017

ייצוא המהפכה, גירסת ארצות הברית

"דרך החיים האמריקנית" אינה רק ייצוא חופש ודמוקרטיה אלא גם ייצוא אלימות. עובדה זו אינה חדשה, ואינה אופיינית לארצות הברית בלבד. הסרט "הסמוראי האחרון" נושא את המסר הזה, החשוב גם לצופות ולצופים בישראל

הסרט "הסמוראי האחרון" יצא לאקרנים ב-2003, השנה שבה כבשה ארצות הברית את עיראק. טום קרוז מגלם בו את קפטן ניית'ן אלגרן, קצין צבא אמריקני שקנה לעצמו שם במאבק נגד הילידים האמריקנים. אלגרן הגיע ליפן בשנות ה-70 של המאה ה-19 כיועץ צבאי שתפקידו לסייע לממשל המקומי לדכא את מרד הסמוראים שהתחולל אז במדינה.

כמו יריביו הקודמים של קפטן אלגרן, הסמוראים מייצגים תרבות עשירה ורבת-שנים שבה ערכים כמו כבוד, נאמנות ואסתטיקה תופסים מקום מרכזי. תרבות זו היא שעומדת כעת בפני חיסול בידי הצבא היפני, המאומן על-ידי קצינים וחיילים אמריקניים ומצויד במיטב התוצרת של תעשיית הנשק המתפתחת של ארצות הברית.

מסקנה אחת העולה מן הסרט היא כי החיסול השיטתי של קבוצה חברתית אחת, הילידים האמריקנים, סלל את הדרך למיגורן של קבוצות חברתיות נוספות, ובמקרה זה הסמוראים ביפן. ההצלחה שנחלה ארצות הברית ברצח העם מבית שימשה רק הקדמה, וניתן אף לומר תמריץ, לביצוע פשעים דומים מעבר לים, בסיועה הישיר או העקיף.

אלא שקפטן אלגרן, שמעשי הזוועה שחולל כנגד הילידים האמריקנים מדירים שינה מעיניו, מסרב למלא את חלקו בשלשלת הדמים. לאחר שהוא נשבה בקרב עם המורדים הסמוראים ומוּבל לכפרם הציורי הוא מאמץ בהדרגה את מנהגיהם, ותוך כדי כך גם מוצא סוף סוף מנוחה לנפשו המיוסרת. בהמשך הוא אף נחלץ לעזרתם של הסמוראים בקרב המכריע שהם מנהלים נגד הצבא היפני, המצויד במכונות ירייה מתוצרת ארצות הברית, ומסכן את חייו למענם.

בסופו של יום, קפטן אלגרן, שהוא אחד הניצולים היחידים מן הקרב, מצליח לשכנע את הקיסר היפני לדחות את תכתיביה של ארצות הברית. אך לצופה ברור כי זהו ניצחון זמני: לא יחלוף זמן רב בטרם יפן המיליטריסטית תצא למסע כיבושים במזרח-אסיה, המלווה בניצול, שעבוד ושפיכות דמים בקנה מידה נרחב. גם המעצמה האמריקנית העולה לא תשקוט על שמריה.

 

הסרט "הסמוראי האחרון" – ששמו מזכיר, ולא במקרה, את שם ספרו הידוע של ג'יימס פנימור קופר – אינו נצמד תמיד לאמת ההיסטורית. עם זאת, הוא מלמד על הקשר בין אלימות מסיבית המופעלת כלפי פנים לבין אלימות דומה המופנית כלפי חוץ (חנה ארנדט, בספרה "יסודות הטוטליטריות", הצביעה על זיקה כזאת, אם כי בכיוון ההפוך). יתרה מזאת, הוא מעורר מחשבה על התפקיד שאותו ממלאת ארצות הברית, המעצמה העולמית, לא רק במחצית השנייה של המאה ה-19, עת פתחה לרווחה את שעריה של יפן, אלא גם קרוב יותר אלינו בעת הנוכחית.

מצד אחד מתגאים מנהיגיה של ארצות הברית בכך שהם מייצאים את "דרך החיים האמריקנית", ובראש ובראשונה את ערכי החופש והדמוקרטיה, לשאר חלקי העולם, ובכלל זה למדינות המזרח התיכון, וכי מדינתם היא אות ומופת לערכים אלו.

מצד שני, ארצות הברית מציידת את בעלות בריתה ברחבי העולם במיטב כלי הנשק שהיא מייצרת, ואלה לא תמיד משמשים לביצורם של ערכים כה נשגבים. כך, למשל, לפי נתונים שפרסם מכון מחקר חשוב בשטוקהולם, ארצות הברית הייתה יצואנית הנשק הגדולה בעולם בשנים 2016-2012 וייצוא הנשק שלה היווה כשליש מסך כל ייצוא הנשק בעולם בתקופה זו, כאשר כחצי ממנו הופנה למזרח התיכון. דוגמא לכך ניתנה כאשר נשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ, ביקר באזור לאחרונה והודיע על תכניות למכור לסעודיה – שהייתה צרכנית הנשק השנייה בעולם בתקופה זו – נשק בשווי של 110 מיליארד דולר. זאת חרף המעורבות המתמשכת של סעודיה במלחמת האזרחים בתימן, שלא לדבר על ההפרות הקשות של זכויות אדם בסעודיה גופא.

כמו ביפן של שנות ה-1870, גם בעידן הנוכחי מציגה ארצות הברית את הסיוע הצבאי הנרחב שלה למדינות האזור כשיתוף פעולה המונע מאינטרסים לגיטימיים של הגנה וביטחון. אולם המונחים "הגנה עצמית" ו"אתגרים ביטחוניים" נתונים, מטבעם, לפרשנות מרחיבה, וכלי הנשק המסופקים למדינות האזור יכולים להיות מופנים כלפי מתנגדים מבית ולא רק נגד אויבים מבחוץ. חוקר שזוּמן לפני כמה שנים לפגישה במשרד הפנים בקהיר סיפר לי שראה טנק "אברהמס" – טנק המערכה העיקרי של צבא ארצות הברית, שבתקופות מסוימות הורכב גם במצרים – ניצב בחצר הפנימית של הבניין, בבחינת "יראו וייראו". יש דוגמאות נוספות ל"שימוש דו-תכליתי" מעין זה.

"דרך החיים האמריקנית", אם כן, אינה רק ייצוא חופש ודמוקרטיה אלא גם ייצוא אלימות. עובדה זו אינה חדשה, ואינה אופיינית לארצות הברית בלבד. הייצוא הביטחוני של ישראל, שהיא קליינט של ארצות הברית המושפע ממנה מבחינות רבות, עמד על 6.5 מיליארד דולר בשנה שעברה, עלייה של 14% יחס לשנה הקודמת. גם בישראל יש המצביעים על הקשר ההדוק בין האלימות שישראל מפעילה מבית, ובמיוחד בהקשר של הסכסוך הישראלי-פלסטיני, לבין הנשק והידע הצבאי האחר שהיא מייצאת לחו"ל והאלימות וההרג שהוא מחולל שם. אולם למעט קולות בודדים אין מי שמערערים על המוסריות של ענף מכניס זה. מבחינה זו, הסרט "הסמוראי האחרון" טומן בחובו מסר חשוב גם לצופות ולצופים בישראל.

מאמרים נוספים