מאמרים

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
28.08.2011

ישראל גדולה על מנהיגיה הנוכחיים

האמת הזו נישאת ברוח, מתבדרת באוויר, מרעידה את הבלטות. היא נלחשת בינתיים, האמת הזו, מנוסחת בקול מהוסה סביב כיכרות ובתוך אוהלים וכן, גם בתוך חדרי ממ"ד דרומיים, ולו כדי לשייף את פינותיה הפוצעות של האמת הזו  להפוך אותה לדוקרת ומזוויעה פחות. אני מתכוון לאמת הבאה:  ישראל גדולה על מנהיגיה הנוכחיים. היא מסובכת מדי עבורם, מורכבת מדי עבורם, דוברת שפה - מקומית ואזורית - חדשה, שנשמעת להם כמו תערובת של נפאלית ופלמית. הם לא מבינים את ישראל של 2011  ולא מבינים את המזרח התיכון של 2011, וספק אם הם מבינים את אירופה וארצות הברית של 2011. הם כמו נהגי עגלות סוסים בעידן מפציע של מכוניות מרוץ. הם לא יודעים מה יקרה מחר. הם לא יודעים מה היו רוצים שיקרה מחר. הם לא יודעים מה יהיה בעוד עשור ומה היו רוצים שיקרה בעוד שניים ומה אסור שיקרה, לבד מהשמדה טוטאלית, ואת זה גם הכלב שלי מבין. שמו ג'ימי, אגב. מנהיגי ישראל בהווה, כל כולה של הקואליציה ורובה של האופוזיציה - נופלים ומתגלגלים, טועים ותוהים, רצים אל הכרמל אחרי שהפך לאוד מעשן, רצים אל האוהלים אחרי שמאות אלפים נותרו בלי בית ראוי ורצים אל מצרים אחרי שהמדינה השנייה החזקה במזרח התיכון מאיימת לבתק את היחסים, כי מנהיגי ישראל שבפועל, כמעט כל הקואליציה וחלק מהאופוזיציה, לא יודעים לעשות דבר - מלבד לירות לכל עבר ולהבטיח לאזרחי ישראל, אזרחי האזור - עתיד שחור. כשנערכים לרע מכל, כידוע, כל דבר פחות מזה הוא שיפור מזהיר.

ואני שואל, בנקודת הזמן הזו, קיץ 2011, את השאלה התמה הבאה: זה נשמע לכן סביר? לו הייתן יושבות במושב האחורי של מכונית, עם ילדיכם על ברכיים, כמה פעמים הייתן נותנות לנהג לדהור אתכן אל תוך קיר בוער, לפני שהייתן מזנקות כדי לתפוס את ההגה בשני ידיים? התשובה, כמובן, היא "פעם אחת, וגם זה יותר מדי". אם כך, אזי ראוי שהזעקה הזו תעלה. לאמור, שמנהיגי ישראל הנוכחיים אינם טובים מספיק, לפחות לא עבור ישראל. עבור מדינה נינוחה בסקנדינביה - אולי. רובו של העם, ימין ושמאל כאחד, יודעים זאת בתוך הבטן פנימה. אני רואה את זה בעיני חבריי ואני רואה את זה בעיני מנהיגי ישראל המרצדות לפה ולשם, מבוהלות עד כדי רצון לחבק, ואישוניהן זועקים "מאין תבוא הרעה הבאה". כך לא מתנהגים מנהיגים. כך מתנהגות ארנבות. אז למה הם בשלטון? מכיוון שעד לאחרונה הייתה בריכת המנהיגות הישראלית ריקה. אזרחי ישראל שכנעו את עצמם כי למרות שישראל גדולה על המנהיגות הישראלית הנוכחית, הרי שאין בנמצא רשימה מרשימה מספיק של מנהיגות אלטרנטיבית.
 
וזה מה שהשתנה, במהלך השנה האחרונה ובחודש האחרון בעיקר. בריכת המנהיגות הישראלית התמלאה מחדש, להתפקע, במנהיגים שיודעים מה היו רוצים שיקרה - מחר, ובעוד עשר שנים, ועשרים. בישראלים, צעירים ברובם, בגילאי עשרים עד חמישים, שיצאו כדי להלחם על דמותה של ישראל מבלי שהובטח להם דבר מלבד דם, יזע, דמעות, לעג התקשורת ותעלולי ממשלה שקטנה על העם הזה  - למרות היותה הגדולה ביותר בשרים וסגני השרים מאז 1948.
 
בסוף הסרט "ניקסון" של אוליבר סטון תופס הנשיא המושחת ביותר בתולדות ארצות הברית את כתפיו של עובד זוטר ושחור בבית הלבן וזועק לעברו: "מה יש לקנדי שאין לי?!". "הנשיא קנדי,  עונה העובד הזוטר לניקסון, "גרם לי להביט לעבר הכוכבים". וזה כל ההבדל בין המנהיגות הישראלית הנוכחית, הפוליטית, כולל האופוזיציה, לבין המנהיגות הישראלית החדשה. ישראל איננה גדולה, על מנהיגי ישראל החדשה. ישראל איננה זרה לה. היא מביטה אל הכוכבים. היא גורמת לנו להיות טובים יותר כאזרחים. ישראל יושבת בול על המנהיגות החדשה הזו. היא מדברת את שפתה, והיא תגרום לכך שישראל לא תשוב להיות את מה שכמעט היתה, לולא החודש האחרון.

התפרסם לראשונה בבלוג של בועז גאון: http://saloona.co.il/members/boazgaon


בועז גאון הוא מחזאי, תסריטאי ועיתונאי. הוא ממייסדי "פורום רובינגר", חדר מלחמה של יוזמות שנועדו לקדם שיח מדיני-חברתי. מחזהו "בוגד" מציג בימים אלה בתיאטרון באר שבע, ומחזהו "ארגנטינה" מוצג בימים אלה בתיאטרון חיפה.

מאמרים נוספים