מאמרים

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
16.03.2012

ישראל, האחים המוסלמים וחמאס: מקום לדיאלוג?

המונח "האביב הערבי" אינו מטופש יותר מה"חורף האסלאמי", שכן האחים המוסלמים מגלים עד כה אחריות ושיקול דעת פוליטי ומדיני. הגיע הזמן להכיר בהבדל הגדול בין האסלאם האופוזיציוני מהעבר לבין האסלאם השלטוני כיום.
ל"אביב הערבי" היו שתי השלכות מהותיות על יחסי חברה ומדינה בעולם הערבי: ברמת הפרט הוא הביא לעלייתו של ה"אזרח" הערבי ולחיזוק בטחונו העצמי של הפרט ביחס ליכולתו לקרוא תגר על דיכוי שלטוני. שינוי זה הוא מהפך תודעתי של ממש, ויש הטוענים כי הוא ימנע מהשכבות השליטות הבאות, תהיינה אשר תהיינה, לנהוג באזרחיהן באותו אופן מזלזל ואדיש שבו נהגו בהם האליטות הישנות. במילים אחרות, הרשויות תהיינה מחוייבות יותר לשקיפות ולאחריות מול האזרחים. שנית, האסלאם הפוליטי עזב את המרחב הקולני והחד-ממדי של האופוזיציה לטובת מוקדי הכוח והשלטון, שעמם באה ציפיה לקיום הבטחות ואחריות עצומה בזירה הפנימית והחיצונית.

שתי ההתפתחויות הללו נושאות ניצנים מעודדים לעתיד היחסים בין ישראל ומדינות ערב לאחר התייצבותן של המהפכות. האזרח הערבי, אשר יצא לרחובות בתביעה לחיים של כבוד, מצפה לשינוי מהותי בכיוון זה, ולכן ניהול הזירה הפנימית, ובעיקר ההתמודדות עם המבנה הרעוע של הכלכלות הערביות, יעמדו בראש מעייניהם של השלטונות החדשים. קצינים ופרשנים בישראל המזהירים מפני "חורף אסלאמי" מתעלמים בדרך כלל מן ההיבטים האלה, וסומכים על עצם השימוש בצמד המילים שיעורר תחושת אימה ובהילוּת במוחו של הישראלי הממוצע, שיודע דבר או שניים על חורף אך אינו יודע דבר על האסלאם הפוליטי. "סהר האסלאם הסוני" ההולך ומתפשט מלוב עד מצרים, ואולי גם סוריה, הופך לענן שחור עצום המאיים להטביע את כולנו בגשמי מבול.

בחלוף יותר משנה מפרוץ האביב הערבי העובדות מספרות סיפור שונה לחלוטין. חמאס, שעוד קודם לכן הייתה הסנונית הראשונה של עליית האחים המוסלמים לשלטון, נקלעה מלכתחילה לעמדה אפולוגטית בעניין הסכמתה להיכנס למשחק הפוליטי רווי הפשרות והאילוצים. ח'אלד משעל, בראיון יוצא דופן שהעניק בקיץ 2010, הסביר בהצטדקות כי ההשתלטות על עזה אפשרה לחמאס להפוך למודל האסלאמי המוצלח הראשון של "ספרא וסיפא". הפרגמטיות המדינית והפוליטית שנגזרה על חמאס בעקבות זאת, כך הסביר, היא תוצאה של אחריותה של התנועה לאינטרסים של האוכלוסיה והתמודדותה עם בעיות חדשות שבאו יחד עם השלטון. במילים אחרות, מנהיג חמאס הודה כי מה שרואים מכאן לא ראו משם.

שנת ה"אביב הערבי", שהייתה עדה לעליית האסלאם הפוליטי לשלטון באזור ולמצוקתה הגוברת של איראן בזירה האזורית והבין-לאומית, חידדה את דילמת השלטון של חמאס וכפתה עליה התגמשות מדינית חסרת תקדים, כפי שהראה נמרוד הורביץ בסדרה של מאמרים בחודשים האחרונים ("חמאס עושה היסטוריה""היחלשות חמאס והתגמשותו"פיוס פתח-חמאס ו"דילמת חמאס"). ישראל הצליחה, מצדה, באמצעות הפעלת עוצמה צבאית קשה, להרתיע את חמאס ולכפות עליו אחריות פוליטית ושיקול דעת. תהליך זה הגיע לשיא בסבב האלימות האחרון בדרום, כאשר חמאס וישראל למעשה "שיתפו פעולה" בריסון הג'האד האסלאמי וועדות ההתנגדות העממיות.

תנועות האחים המוסלמים, שעלו לשלטון במדינות ה"אביב הערבי" בזו אחר זו, פוסעות בשנה האחרונה בנתיב לא מוכר להן ומצויות בעיצומה של הסתגלות למציאות המשתנה, כפי שהסבירו נמרוד הורביץ ועמנואל סיון. ככל שחולף הזמן ניכר כי הן מפנימות את אילוצי השלטון החדשים ומשילות מעליהן שכבות של רטוריקה ושל אידיאולוגיה שאין בהן עוד תועלת. לפתע, שיתוף פעולה עם מפלגות ליברליות וחילוניות הופך מותר ואף רצוי, והחיבור בין אסלאם לבין דמוקרטיה אינו נראה מופרך עוד – לא מבחינה תיאולוגית ולא מבחינה מעשית. גם יחסו של האסלאם הפוליטי למיעוטים ולנשים הופך מורכב ומעשי יותר ממרום השלטון. בכל הנוגע להסכם השלום עם ישראל, הפלא ופלא: "האחים" לא רק מפעילים שיקולים של מדינה, אלא אף מקבלים את העקרון הבסיסי העומד ביסודם של יחסים בין-לאומיים: כיבוד הסכמים והחלטות שהתקבלו על ידי השלטון הקודם. אין זה משנה עוד שהסכמים אלה נחשבו בעבר על ידי ה"אחים" עצמם כלא-לגיטימיים מכיוון שהתקבלו על ידי "נציגים" מזוייפים של העם.

מובן שהסכמי שלום עם ישראל אינם "רצויים" מלכתחילה – הרי גם השלטונות שחתמו עליהם הזיעו בנסיונות להוכיח שעשו זאת מתוך אילוץ – אולם ל"אחים" נוח להקפיא את המצב הקיים. האחים המוסלמים במצרים ובירדן, מדינות שכבר חתמו על הסכם שלום עם ישראל, מודים כי דעתם אינה נוחה מהסכמי השלום, אולם כל דיון בעתידם חייב להיערך בפרלמנט תוך הפעלת שיקול דעת ואחריות. לעתים הם אף הופכים את ה"ברוגז" עם ישראל לעניין זמני, חף מאידיאולוגיה, תלוי-נסיבות: במצרים הם לא שוללים דיאלוג עתידי עם ישראל; בתוניס, שמעולם לא חתמה על הסכם שלום עם ישראל, הם מסרבים לאסור נורמליזציה עם ישראל בחוקה החדשה, ומסבירים את התנגדותם להסכם שלום עמה בנימוק ארצי מאוד ("כיבוד זכויות העם הפלסטיני"); ובירדן הם קיימו לאחרונה כנס פנימי שבו הפליגו הדוברים בתיאור הסכסוך עם ישראל כלאומי ולא דתי.

ה"אביב הערבי", מונח שרבים בפוליטיקה ובאקדמיה נהנים לחבוט בו, אינו מטופש יותר מה"חורף האסלאמי". ארה"ב ומדינות אחרות במערב מקיימות זה חודשים דיאלוג גלוי עם האחים המוסלמים, ואף ארגוני חברה אזרחית בישראל מנסים לגשש את דרכם בכיוון זה. אולי הגיע הזמן שגם בחוגים רשמיים יכירו בהבדל הגדול שבין אסלאם באופוזיציה לאסלאם בשלטון.

מאמרים נוספים