מאמרים

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
14.01.2014

ישראל ובעיית האחר

המשותף ל"בעיית המסתננים", "בעיית ערביי ישראל" ו"בעיית הבדואים" הוא האופן החד-ממדי שבו מתייחסת המדינה, והתקשורת הפופולרית, לאוכלוסיות הללו. אולי הכל טמון בחטא הקדמון שבו נצרבה בנו ההבנה השטחית של העולם מסביבנו.

במהלך השבוע שעבר יצאו שני חינמוני הרכבת עם סקופים מרעישים בנוגע להפגנות הפליטים האפריקאים בתל אביב. אלא שהסקופ האמיתי עולה מקריאת שניהם יחד והוא – עד כמה מוחצנת  גזענותה ושטחיותה של החברה והתקשורת שלנו. הידיעה הראשונה עסקה במי ש"עומד מאחורי" ההפגנות. הרי אוטובוסים, פוסטרים ומגאפונים לא באים משום מקום, מישהו צריך לשלם עליהם. אז את מי גילו שרלוק ו-ווטסון מחינמון הרכבת? את ארגוני הסיוע לפליטים. אכן מפתיע ביותר, שהרי כל זמן שארגונים אלו משמשים עלה תאנה עבור הממשלה ומסייעים לפליטים במקומה, ההוצאה הכספית מוצדקת, אך כשהכסף הולך על מחאה שעשויה באמת לעודד חשיבה אחרת על הסוגיה הסבוכה הזו, כאן כבר יש לתקשורת בעיה. כמובן שיחד עם ארגוני הסיוע הואשמו במימון ההפגנות גם "עמותות השמאל", או בשמן השגור יותר "עמותות השמאל הרדיקלי", וכך הוכיחו הכתבים החרוצים כי בעצם מאחורי הכל עומדות מגמות פוליטיות.

ובכן, בוקר טוב! כפי שלימדה אותנו ויסלבה שימבורסקה – הכל פוליטי, ומלומדי מחאת קיץ 2011 יודעים היטב כבר לא להסתיר יותר את הפוליטיות שלהם. האם כליאת מי שמעמדו המשפטי טרם נקבע אינה אקט פוליטי? האם הפצת שנאת זרים וגזענות בריש גלי על ידי פוליטיקאים-תועמלנים אינה פוליטית? ודאי שאלה הם פוליטיים לעילא. אם כך מדוע הפוליטיות של המחאה, שיוצאת כנגד המדיניות הימנית המובהקת הזו, אינה ראויה? לרוב הצער, לא ניתן לתמוך בזכויות אדם שאינו יהודי במדינת ישראל מבלי להיות מזוהה עם השמאל, משום שהימין – ולא כך היה בעבר – התפרק מהערכים האלה. זו גם לא הפעם הראשונה שבה מצייר הימין את הקשר בין עמותות ומימון אירועים ובין מגמות פוליטיות כפסול. אכן, כמעט שכחנו שכסף שמממן חפירות ארכיאולוגיות בעיר דוד, רוכש בתים ברובע המוסלמי בירושלים או מוציא תלמידים להשתטח על קברי האבות גם הוא כסף של עמותות. כאשר נותנים לכסף לדבר פוליטיקה זה מה שהוא עושה, ואת המשחק ששמו קפיטליזם, מסתבר, יודעים לשחק גם בשמאל.

נגד עמותות השמאל נטען עוד כי מחאת הפליטים מנוצלת כדי לנגח את הימין. נבחן את הסקופ השני: במבצע נועז חדרו הכתבים אל בין שורות המפגינים כדי לחשוף את המנגנון הפנימי לפיו הם פועלים. להפתעתם התגלה כי בקרב המפגינים יש מובילים ויש מובלים, יש תומכים ומתנגדים, יש נאמנויות ויש יריבויות פנימיות, יש הנהגה ויש – רחמנא ליצלן – אפילו אופוזיציה. במילים אחרות, זה לקח קצת זמן אבל בסוף גם לתקשורת הגיעה החדשה המרעישה כי השחורים האלה אינם בני אדם זהים. לפתע נתגלה כי בתוך עשרות האלפים, שאפילו מורכבים מלאומים שונים, מתקיימות אינטריגות חברתיות בדיוק כמו בכל חברה אחרת. באמת סקופ. למרבה הבושה, את המסקנות מהמחקר האנתרופולוגי-קולוניאלי הזה קראו בשקיקה ישראלים רבים כאילו מדובר היה בטור הרכילות היומי. נקודת המוצא הזו משותפת לאלה שחושבים שארגוני השמאל מנסים לנגח את הימין על גבה של מחאת הפליטים האפריקאים, משום שהם מניחים שהפליטים אינם יצורים פוליטיים. מובן שהדבר אינו נכון: מאבקם לזכויות הוא מאבק על כבוד האדם וחירותו ונגד מדיניות גזענית-ימנית. האם ארגוני ועמותות שמאל לא צריכים לתמוך בכך?

צילום מסך: יוטיוב

לצערנו הסתכלות רדודה זו על מחאת האפריקאים היא רק סימפטום בתוך תפיסת עולם רחבה יותר. קו ישר מחבר בין אירועי המחאה ובין מה שהתחרה איתם על אותה משבצת במבזק החדשות – הפחת החיים בתוכנית חילופי השטחים. כמו החוק להעלאת אחוז החסימה, שבא ממוחו הקודח של שר החוץ, גם כאן העיקרון המנחה הוא גזענות: כל הערבים אותו דבר (הרי בשביל מה צריכים הערבים שלוש מפלגות שונות? מה כבר ההבדל בין מצביע חד"ש ומצביע בלד?). כך קובע ליברמן כי ניתן לנייד את אזרחותם של אזרחי מדינת ישראל הערבים למדינה הפלסטינית העתידית. את המורכבות שנקראת מיעוט לאומי הוא לא מוכן לקבל, בוודאי כשמדובר בערבים. התקשורת ברובה התגייסה להעניק לליברמן רוח גבית ויצאה אל ה"שטח" כדי לבדוק מה חושבים בחברה הערבית. מעל דפי העיתונים נתפסו כביכול אלו במערומיהם: כיצד אתם מכנים את עצמכם פלסטינים אך לא מעוניינים להיות חלק מהמדינה הפלסטינית? כך הוחדרה למוחנו תעמולה שנועדה להכשיר את האפליה בה נוהגת המדינה באזרחיה הערבים.

גם כאן דרושה חשיבה אחרת. נדמה לנו כי את מודל הלאומיות היהודית, קרי – הציונות, ניתן להחיל באופן מלא על הערבים הפלסטינים. אלא שדמוקרטיה אמורה להכיל את הגישה כי לאומיות ואזרחות אינם ערכים זהים. את אותה תפיסת עולם ניתן לקשור למחאת הבדואים בנגב; גם שם לא השכילה הממשלה להבין כי מדובר בחברה מורכבת. למגינת ליבם של מציבי הגבולות ומשרטטי התוכניות, ימי השיח' הבדואי שחורץ גורלות ממרבצו באוהל אפוף עשן נרגילות נגמרו. באיחור רב גילו בממשלה כי דור צעיר ומשכיל, נשים וגברים, בעלי רצונות, מאוויים ואידיאולוגיות שונות תפסו כעת את מקומו, והם לא מוכנים שחייהם ייקבעו מעל ראשיהם.

בסופו של דבר, העיקרון היחיד המאחד את האוכלוסיות הללו הוא האופן החד-ממדי שבו מתייחסת אליהם מדינת ישראל. כשכל אלה מקוטלגים תחת הקטגוריה "בעיה" – בעית המסתננים, בעית הבדואים – אין תמה שהם מתקוממים. ואולי הכל טמון בעצם בחטא הקדמון, בו נצרבה בנו ההבנה השטחית של העולם מסביבנו – כ"בעיה הערבית". מבט מעמיק יותר על חברות מחוצה לנו ובתוכנו ידרוש אמנם קצת יותר זמן וחשיבה, אך בסוף אולי נוכל לראות בכל אלה יותר מ"בעיות".

מאמרים נוספים