מאמרים

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
12.12.2012

ישראל והמצוק הדיפלומטי

מדיניות החוץ הישראלית הולכת ונדמית למדיניות החוץ של החמאס

בתקופה האחרונה הולכת ממשלת נתניהו-ליברמן ונדמית לחמאס. בשני המקרים אנו עדים לצדקנות המובילה מנהיגים לאי-הבנה בסיסית של הזירה הבינלאומית ולגרימת נזק לאינטרס הלאומי שלהם-עצמם.

במקרה של החמאס, הכישלון נמשך שנים. אי-הכרתם בישראל והירי על אזרחים ישראלים הביאו לצירופם לרשימת תנועות הטרור בעולם, וכתוצאה מכך נמנעה מהם ההשתלבות בזירה הבינלאומית וקידום האינטרסים הפלסטינים. נאומו של ח'אלד משעל בעזה נאמר ברוח זו: "עקרונותינו ומדיניותנו  הם פלסטין מהים עד הנהר, ומהצפון ועד הדרום. פלסטין היא ערבית ואסלאמית. לא נכיר בכיבוש הציוני ואין לגיטימציה לישראל ולכיבוש".

אין ספק שהצהרות כאלה מאפשרות לתומכי החמאס להצהיר שהם אינם מקבלים תכתיבים, שבכוונתם לפעול גם בניגוד לדעה ולחוק הבינלאומי, ולמרות כל זאת, דרכם תנצח. אולם בפועל הן פוגעות בחמאס ובפלסטינים. סביר להניח שמשעל יודע זאת, אבל דבריו נאמרו  במטרה לקדם את עצמו במסגרת המאבקים הפוליטיים בתוך החמאס.   

במקרה של ישראל, ההתעקשות להמשיך ולבנות בשטחים בזמן שהעולם כולו רואה בכך צעד לא חוקי הובילה לרוב עצום באו"ם שהצביע בעד האינטרסים הפלסטינים, ולאחר מכן, לגינוי גורף של תכניות הבניה בשטח E1. התגובה הישראלית לא איחרה לבוא: "מבחינת חלק משרי החוץ האירופים – השמדת ישראל היא כנראה דבר מובן מאליו..." התריס שר החוץ אביגדור ליברמן כלפי מדינות אירופה, שלפני כמה שבועות הוא עצמו התהדר בתמיכתן. מעבר לכפיות הטובה המופגנת שיש בעמדה שכזו, היא מקרבת אותנו למנטליות של החמאס, שהתעלמותו מהעולם גורמת לו נזקים כבדים.

אין ספק שהצהרות כאלה מאפשרות לתומכי הימין בישראל להצהיר שהם אינם מקבלים תכתיבים, שהם יפעלו גם בניגוד לדעה ולחוק הבינלאומי, ולמרות כל זאת, דרכם תנצח. אולם בפועל הם פוגעים בישראל. סביר להניח שליברמן יודע זאת, אבל דבריו נאמרו  במטרה לקדם את עצמו במסגרת המאבקים הפוליטיים בתוך הימין הישראלי.

מעבר לדמיון המביך שבין גישת ליברמן ולזו של משעל, התנהלותו של ליברמן חושפת אי-הבנה של ההיסטוריה הציונית. ליברמן ורבים אחרים הנוהגים לזלזל בזירה הבינלאומית באמירות נוסח "או"ם שמום" או "הגויים יתרגלו", מחמיצים את סוד כוחה של הציונות – פרגמטיות, פשרנות ויכולת לתמרן בזירה הבינלאומית. למרות ההתרברבויות של פוליטיקאים כגון ליברמן, המנהיגים שהקימו את מדינת ישראל הבינו היטב את חשיבות הזירה הדיפלומטית והשקיעו בה מאמצים עצומים. אם בהצהרת בלפור, אם בהכרה באו"ם בהקמת מדינת ישראל ואם בברית בין ישראל  לארצות הברית, דיפלומטיה הייתה כלי מרכזי בהקמת המדינה ובניהולה בשנותיה הראשונות. אפשר להתקוטט עם העולם ולהצהיר שאנחנו לא זקוקים  לאיש, אבל בפועל, אנחנו תלויים באחרים: הסכמי סחר, קניית נשק ומכירתו, השתלבות בקבוצות מחקר בינלאומיות  הן רק שלוש דוגמאות לכך שכיום ישראל, כמו יתר מדינות העולם, תלויה במדינות אחרות.   

הפלסטינים, שלא הבינו את חשיבות הזירה הדיפלומטית בעשורים הראשונים של הסכסוך הישראלי-פלסטיני, שילמו על כך מחיר גבוה, אולם כיום מוביל אבו מאזן זרם שמבין את חשיבותה ופועל בהתאם. כך הוא הגיע לאו"ם, זכה לתמיכה גורפת ושדרג את מעמד המשלחת הפלסטינים, וכך הוא גם גרם להשתוללותה של ממשלת נתניהו ותרם לבידודה של ישראל. החמאס, לעומת זאת, דבק בגישה הישנה (אף על פי שגם בקרבו כבר נשמעות דעות שונות).

בישראל, לעומת זאת, מתרחש תהליך הפוך. ממשלת נתניהו עושה צעד אחד קדימה ושלושה אחורה. היא ניהלה את "עמוד ענן" מתוך הבנה מלאה של האילוצים הדיפלומטיים אך לאחר מכן נקטה סדרת צעדים שביטלו את ההישג שלה ואף דרדרו את מעמד ישראל.

כרגע לא ברור אם ליברמן ונתניהו מצהירים על בנייה מוגברת בשטחים כחלק מתעמולת בחירות שתאפשר להם להתחרות במפלגות שמימינם או שהם מפרפרים בין תבונה לאיוולת דיפלומטית משום שאינם מסוגלים להכריע בין תפישת עולם מיושנת, הדבקה בשליטת ישראל בשטחים, לבין השגת יעדים אסטרטגיים כגון השגת שלום ושימור יחסים תקינים עם מרבית מדינות העולם. אם האפשרות השנייה היא הנכונה, ונתניהו וליברמן יממשו את תכניות הבנייה בקדנציה הבאה, ישראל תתרסק במצוק הדיפלומטי.

מאמרים נוספים