מאמרים

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
סירות דייגים בעזה (צילום מסך)
19.03.2018

ישראל וחמאס: מהתנגדות צבאית להתבססות פוליטית

ממשלת הימין אינה רוצה להכריע את חמאס. החלופה הנותרת היא ייצובו של שלטון התנועה בעזה. חמאס לא יהפוך לשוחר שלום, אולם יוכל להמיר את משמעותו של אתוס ההתנגדות ממאבק צבאי להתבססות פוליטית

האירועים האחרונים ברצועה הם ביטוי להסלמה המתמשכת שחלה בחודשים האחרונים במציאות הביטחונית ברצועת עזה. מרבית הפרשנים מערכים כי סבב לחימה נוסף בין ישראל לחמאס הוא עניין של זמן.

הערכה זו אינה מופרכת. השאלה אינה אם אלא מתי. זאת משום שלישראל ולחמאס יש עניין לא רק בנוכחותו של הצד השני אלא גם בקונפליקט עמו.

למעלה מעשור מתאמצת ישראל להבטיח את המשך נוכחותה של תנועת ההתנגדות האסלאמית ברצועה, תוך שהיא מוודאת כי האחרונה תמשיך לתפקד כישות קטנה ומוחלשת. כל סבב של לחימה היה תוצאה של צעד אחד רחוק מדי במדיניות הזו. שליטתה של ישראל בכלכלת הרצועה ובגבולותיה, בעיקר, היא זו שדחקה את חמאס לפינה ועודדה אותה לפעול כדי להשיב לצדה את הלגיטימציה הציבורית.

בתקופה האחרונה נחלשה חמאס לא רק ביחס לארגונים הסוררים ברצועה אלא גם בדעת הקהל הפנימית. לפיכך עולה הסבירות לסבב לחימה נוסף. עם זאת, גם הוא יסתיים בתיקו שבו כל צד ינפנף בהישגיו – ישראל בהרס המנהרות וחמאס ביכולת עמידתה ובמשך הקצר של המערכה.

נקודת שיווי המשקל החמוצה בין שני הצדדים תישמר כל עוד לא תשנה ישראל את סדר העדיפויות האסטרטגי שלה.

ישראל אולי תשתעשע במחשבה על שינוי אסטרטגי מסוג אחד: מיטוט שלטונה של חמאס. הדבר יחייב מהלך קרקעי עמוק לשטח הרצועה שיפגע אנושות במערך הצבאי והביורוקרטי של התנועה, ויחייב את ישראל לנוכחות ממושכת בשטח כדי לטהר אותו לחלוטין. המחיר האנושי, בצד הפלסטיני והישראלי, יהיה כבד. אולם ישראל תצטרך לחשוב מבעוד מועד על הגורם השלטוני שיחליף את חמאס ויבסס ברצועה סדר פוליטי-אזרחי חדש. משמעותו האמיתית של מהלך זה, אם כן, הוא השבת שלטון הרשות הפלסטינית לרצועה ובעקבות זאת לחץ גובר לחידוש התהליך המדיני. ממשלת הימין לא תרצה להסתכן בכך.

במילים אחרות, ממשלת הימין אינה מעוניינת בהכרעה מוחלטת של חמאס. עם זאת, היא גם אינה מצליחה לגמד את חמאס לכדי תנועת שלטון חלשה ומורתעת. מציאות זו מגדילה את הסבירות לקריסת מערכת האיזונים המתקיימת ברצועה, גם שלא ברצונם של השחקנים המעורבים, ולסבבי לחימה תכופים.

מה שנדרש הוא שינוי דפוסי החשיבה הצבאיים והמדיניים. צה"ל לא יוכל להסתפק ביעדים מוגבלים כמו איתור מנהרות והשמדתן, שממילא לא הצליחו להשיג את המטרה המדינית הצנועה של החזרת השקט והבטחון לתושבי הדרום. זאת בשל יכולתו של חמאס לשגר נשק תלול מסלול לאורך זמן רב יחסית.

כדי לפגוע קשות בחמאס מבלי להכריעו יצטרך הצבא להביא בחשבון הפעלה מאסיבית של כוח קרקעי לפרק זמן קצוב, אולי אף בעומק הרצועה, כדי לפגוע אנושות בבסיס הכוח הלוחם של חמאס מבלי למוטט אותה כתנועה שלטונית. מהלך כזה צריך להסתיים תוך פרק זמן קצר, והצבא צריך להיות נכון לנסיגה מהירה וחד-צדדית מהשטח גם ללא הבנות מדיניות כלשהן, כדי למנוע מישראל התבוססות בבוץ.

היצירתיות המדינית הנדרשת מממשלת הימין היא נכונות להפוך את חמאס מתנועת שלטון רזה ומוחלשת לתנועה שבעה ועגלגלה. ישראל יכולה להסתייע, מאחורי הקלעים, במדינות המפרץ כדי להבטיח הזרמה מאסיבית של סיוע לרצועה. איכות חייהם של תושבי עזה תשופר, ומחיר ההפסד מבחינת חמאס יגדל.

מדיניות כזו לא תהפוך את חמאס לשוחר שלום, אולם הוא יאפשר לתנועה לטעון את אתוס ההתנגדות במשמעות שונה מזו של מאבק צבאי: בנייתה של יישות אסלאמית ברצועה, שעצם הפיכתה לנתון קבוע במרחב, והתבססותה כגורם סמי-מדינתי, מגלמות כשלעצמן את ההתרסה הכבושה והמאופקת כלפי ישראל.      

מאמרים נוספים