מאמרים

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
מנהיגי מדינות המפרץ בעת ביקורו של טראמפ (Official White House Photo by Shealah Craighead)
24.05.2018

ישראל וערב הסעודית: ידידים, אויבים ופשעים במזרח התיכון

סעודיה מוצגת כאחת המדינות ה״מתונות״ במזרח התיכון, כך גם בדיונים על ההתקרבות בינה לבין ישראל. אולם, מה אנחנו יודעים על אחריותה לאסון ההומניטרי בתימן, ומה אפשר ללמוד מכך לדיון הנרחב בפשעיו של אסד?

מאמרה המעניין של מיכל יערי על ההתקרבות בין ישראל לערב הסעודית בשנים האחרונות מצטרף לניתוחים רבים בנושא בישראל בחודשים האחרונים. לרוב נכתבים הניתוחים האלה מנקודת מבט אוהדת להתקרבות בין שתי המדינות, גם אם הם מדגישים, כמו יערי, שבלא התקדמות של ממש במשא ומתן עם הפלסטינים תהיה יכולתה של ערב הסעודית להתקדם ב״נורמליזציה״ עם ישראל מוגבלת.

כוונתו של מאמר זה אינה לחלוק על ניתוחיהם של יערי או של אחרים אלא להצביע על מה שנעדר מהם וחיוני, לדעתי, לכל דיון בנושא, ולקרוא להרחבת הדיון.

דמיינו התקרבות מפתיעה בין ישראל לסוריה של אסד. למשל, תרחיש דמיוני שבו אסד מגיע למסקנה שהדרך לשמור על משטרו היא לשקם את קשריו עם המערב, ולשם כך הוא מוכן לוותר על רמת הגולן, לסלק את האיראנים מסוריה, להפסיק את התמיכה בחיזבאללה וכיוצא בזה. גם בתרחיש כזה כל דיון ביחסים משופרים בין אסד לישראל, ולא משנה אילו אינטרסים ישראליים הם משרתים, יצטרך להתמודד עם העובדה שמדובר בהתקרבות לרודן האחראי למותם של מאות אלפי חפים מפשע. במילים אחרות, לא יהיה אפשר להתעלם מהממד המוסרי בדיון כזה, ואפשר לצפות שכל עיתונאית ופרשן, תהיה דעתם אשר תהיה, ירגישו מחויבות לדון בכך.

אף שרוב צרכני התקשורת הישראלית אינם יודעים זאת, נסיך הכתר של סעודיה, מוחמד בן סלמאן, הוא רוצח המונים בר השוואה לאסד. הוא האחראי העיקרי לעובדה שכל עשר דקות מת ילד בתימן מרעב וממחלות הניתנות למניעה, ככל הנראה, יותר ממאה אלף ילדים בשלוש וחצי השנים האחרונות. המצור על תימן והפצצות הקואליציה בראשות ערב הסעודית עליה הם הגורם העיקרי למה שהאו״ם מגדיר האסון ההומניטרי הגדול ביותר בעולם. היה אפשר לצפות שכל דיון תקשורתי ופרשני בערב הסעודית, ובמיוחד בבן סלמאן, ייפתח בעובדות האלה. אולם שום דיון כמעט אינו מזכיר אותן, אלא רוב רובם עוסקים ברפורמות של בן סלמאן בממלכה, במאבקו באיראן ובהתקרבותו לישראל.

בהקשר זה כדאי לשים לב למושגים האידאולוגיים הנפוצים בשיח התקשורתי והפרשני. סעודיה מוצגת כמעט תמיד כאחת המדינות ה״מתונות״ ו״שומרות היציבות״ במזרח התיכון, בניגוד למדינות ה״קיצוניות״ וה״חתרניות״ כמו איראן. כך, למשל, מנסחת זאת יערי במאמר הדעה שהתפרסם ב־ynet על היחסים בין ישראל לסעודיה: ״שתי המדינות חולקות תפיסה זהה באשר לצורך למגר גורמים רדיקליים ולייצב את המזרח התיכון״.

אולם, כידוע, מבחינה דתית סעודיה היא ״קיצונית״ ביותר, והפצת האידאולוגיה הווהאבית הסעודית מעוררת בעשורים האחרונים אי־יציבות במדינות מוסלמיות בכל רחבי העולם, ובכלל זה במזרח התיכון. כך גם סעודיה אינה "מייצבת" את תימן אלא מחריבה אותה, ומסייעת, למשל, להתחזקות כוחות קיצוניים כמו אל־קאעידה. סעודיה גם לא בדיוק סייעה לייצוב סוריה ולבנון בהתערבויות שלה במדינות האלה בשנים האחרונות.

אם כן, נדמה שהתארים ״מתונות״ מול ״קיצוניות״ ו״חתרניות״ מול ״שומרות היציבות״, משמעותם, למעשה, ״ידידות״ מול ״אויבות״. במילים אחרות, מדובר במושגים נפוצים כל כך עד כי לעתים קרובות איננו שמים לב שהם משקפים תעמולה יותר משהם מתארים את המציאות. העובדה שלעתים המעבר מ״אויבת״ ל״ידידה״ מהיר ביותר רק מחזקת נקודה זו. כך, למשל, ב־2004, פרסם דורי גולד ספר ושמו ״ממלכת האיבה: ערב הסעודית – החממה של הטרור הבינלאומי החדש״, אך כעשור בלבד לאחר מכן נהפך גולד לאחד משושביניו של נתניהו להתקרבות לאותה חממת טרור בין־לאומי.

אל הניתוח המפורט והמרתק של יערי את ההתקרבות בין המדינות ואת האינטרסים העומדים מאחוריה יש להוסיף, לדעתי, ממד נוסף: בשם המאבק המשותף באיראן, בן סלמאן מסייע לישראל להמשיך את הכיבוש בשטחים, ואילו ישראל ובעלות בריתה מסייעות לבן סלמאן להדוף ביקורת במערב על קורבנותיו, במיוחד בתימן. לא רק האינטרס האמריקאי, אלא גם האינטרס הישראלי מבטיח שעיתונאים כמו ג'פרי גולדברג ותומס פרידמן, אישים כמו דניס רוס וכתבי עת יהודיים בארצות הברית יתגייסו לשבח את בן סלמאן, להציגו כהבטחה גדולה ולהלבין את פשעיו בתימן, במה שהוא לעתים קרובות מפגן של ביזיון עיתונאי, אינטלקטואלי ומוסרי. כך, לא רק המאבק באיראן, אלא גם מעמדה של ישראל ובעלות בריתה בארצות הברית מניע את בן סלמאן ללחוץ על הפלסטינים להיכנע לתכתיבים של טראמפ ושל ישראל לקול תשואות הקהל המכונה פרו־ישראלי.

אפשר להביא בחשבון את כל ההיבטים האלה ובכל זאת להגיע למסקנה שההתקרבות בין ישראל לערב הסעודית חיובית בסופו של דבר, אם בגלל המאבק באיום האיראני ושלוחותיו, אם בגלל הפוטנציאל הגלום בה לקבלה רחבה יותר של ישראל בעולם הערבי, ואולי אף לקידום הסדר בינה לבין הפלסטינים. כך או כך, נדמה לי שראוי להציג לקוראים הישראלים תמונה רחבה יותר, במיוחד לנוכח העובדה שהם נחשפים לה לעתים רחוקות כל כך, אם בכלל.

מאמרים נוספים