מאמרים

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
24.11.2012

יש פרטנר - והוא אסלאמיסט

הצלחותיהם המדיניות של מנהיגי הימין, שנבעו מגישתם הפרגמאטית בזמן מבצע "עמוד ענן" הוכיחה להם עצמם ולציבור בישראל שיש פרטנר - והוא אסלאמיסט

"עמוד ענן" איננו רק הצלחה טכנולוגית ואת הישגיו או את כישלונותיו אין למדוד אך ורק על פי היכולת של שני הצדדים להרוס ולהרוג. התפתחות לא פחות חשובה מהמאזן הצבאי היא העובדה שהימין תִמרן את עצמו למבוי סתום. דווקא ההצלחה המרשימה של נתניהו וליברמן בניהול המבצע חושפת עד כמה תפישת עולמם המוצהרת אינה רלוונטית למזרח-התיכון של היום.

לשבחם של נתניהו וליברמן יש לזקוף את ניתוק הקשר בין רטוריקה למעשים: מילים לחוד ומדיניות לחוד. עד לפני כמה חודשים הם הצהירו פעם אחר פעם שיש למגר את החמאס וכי ניתן לעשות זאת רק בכוח. ברור שהמשמעות הצבאית של משפט כזה, כפי שגם הם הבינו היטב, היא כניסה קרקעית לעזה. והנה, לאחר ירי ישיר על חיילים, ירי טילים בלתי פוסק לדרום הארץ  וירי טילי פג'ר על תל אביב החליטו השניים להימנע מכניסה קרקעית לעזה. אי אפשר להסביר את ההחלטה הזאת רק בתירוצים ובהתפתלויות שליברמן מספק לתקשורת. אין ספק שחל כאן מפנה הרבה יותר עמוק. 

ההחלטה להימנע מהכנסת כוחות קרקע לעזה מעידה על כרסום בהשקפתם הכוחנית של מנהיגי הימין, והסיבה העיקרית לכך היא ככל הנראה הפנמת השינויים שחולל "האביב הערבי". רמז על כך יש בהצהרתו של נתניהו עם סיום מבצע "עמוד ענן": "מיום הקמתה עמדה מדינת ישראל מול אתגרים מורכבים במזרח-התיכון, ובשנים האחרונות כולנו רואים שהמורכבות הזאת גברה מאוד." שיתוף הפעולה של ישראל עם משטרים אסלאמיסטיים נגד הג'האד העולמי הוא דוגמה מובהקת למורכבות הזו, והוא חושף את ישראל ללחצים חדשים. התלות הגוברת של המשטרים המזרח-תיכוניים בהמונים המצביעים, או המתמרדים, מחייבת את ישראל להתנהל בזהירות ובתחכום רב מול המשטרים החדשים. התנהלותם של נתניהו וליברמן בעת מבצע "עמוד ענן" מעידה שהם אכן מבינים זאת ופועלים בהתאם.  

למעשה, נכונותם של השניים להכיר בשינויים הגיאו-פוליטיים במזרח-התיכון בצבצה כבר קודם לכן. מאז פרשת המרמרה ישראל הרפתה מעט את הסגר בעזה, וגם שחרור גלעד שליט לאחר משא ומתן ממושך עם החמאס מלמד על כך שראש הממשלה נתניהו מוותר על ההצהרות של האזרח-מן-השורה נתניהו, שחזר וקרא להימנעות מכל משא ומתן עם טרוריסטים. אולם מהתנהלות זו אין להסיק שנתניהו צבוע יותר מפוליטיקאים אחרים אלא שהוא קורא את המפה הפוליטית ומבין שהצהרותיו בעבר כבר איבדו את הרלוונטיות שלהן במזרח התיכון ההולך ומשתנה.

הפער הגדול ביותר בין הצהרות מנהיגי הימין לבין מדיניותם בפועל ניכר בשיתוף הפעולה עם מחמד מורסי, נשיא מצרים ואיש "האחים המוסלמים". כאשר "האחים" עלו לשלטון, חוגי הימין ראו באופק תחילתה של מערכה צבאית חדשה. ליברמן דיבר על בנייה-מחדש של פיקוד דרום, על הקמת אוגדות חדשות ועל היערכות למלחמה. קשה להאשים אותו; גם שגרירים-לשעבר למיניהם ומומחים-לעת-מצוא הצביעו על הקטסטרופה המדינית הממתינה לישראל. היו גם קולות אחרים, כמובן, אבל מנהיגי הימין וליברמן בראשם בחרו להקשיב למי שדבריו עלו בקנה אחד עם השקפת עולמם. 

והנה, בפועל, ליברמן ונתניהו שינו את עמדותיהם: הם התייחסו להצהרותיהם שלהם-עצמם  בעירבון מוגבל וחיפשו דרכים – ואף הצליחו – ליצור קשרים עם משטרים אסלאמיסטיים, הם אפשרו למצרים לתפוס את עמדת המתווכת, הם הבליגו על הצפרדעים שהאכיל אותם ראש ממשלת מצרים השאם קנדיל בעת ביקורו בעזה, והם פתחו מסלול הידברות עקיף עם החמאס. לאחרונה אף דווח שהם מנסים שוב ליישב את הסכסוך עם טורקיה.

הצלחותיהם המדיניות של מנהיגי הימין, שנבעו מגישתם הפרגמאטית בזמן מבצע "עמוד ענן", הוכיחו להם-עצמם ולציבור בישראל שניתן להשתלב ברשת הקשרים הדיפלומטיים של המרחב המזרח-תיכוני. אם הם יעזו להיפרד מהשקפות העולם הישנות והכוחניות שטיפחו עשרות שנים וישכילו להבין את השינויים שהם-עצמם חוללו בזמן המבצע, הם יצליחו לפתח רשת קשרים דיפלומטיים במרחב האסלאמיסטי. שכן, לא הכול קורס כאשר האסלאמיסטים מגיעים לשלטון. מתברר שיש פרטנר – והוא אסלאמיסט. 

מאמרים נוספים