מאמרים

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
19.06.2012

כוחן של מילים: עיון במונחים שגורים באזורנו

ה"מזרח תיכון", "פלסטין/Palestine" ו"הסכסוך הערבי-ישראלי" הינם צירופי מילים נפוצים באזורנו. אולם הם מייצגים פן מסויים, חלקי ושגוי, של המציאות ההיסטורית והעכשווית, ויש להחליפם במונחים מדוייקים יותר.
ה"מזרח תיכון", "פלסטין/Palestine" ו"הסכסוך הערבי-ישראלי" הינם צירופי מילים נפוצים באזורנו. מה עומד מאחוריהם?

 

1.     "אני סמרטוט"

תחילה היו מכנים עמי אירופה את אזורנו בשם ה"לבנט" (Levant) – כינוי אשר נגזר מן הפועל הצרפתי "Lever" שפירושו להרים – כרמז למזרח, המקום שממנו עולה השמש. מאוחר יותר החלו להבחין בין "המזרח הקרוב" (Near East) ובין "המזרח הרחוק" (Far East), ובמהלך המחצית הראשונה של המאה העשרים החל להיעשות שימוש במונח "המזרח התיכון" (The Middle East), אשר ירש בהדרגה את קודמיו עד שהשתרש לחלוטין. פרופ' זאב מגן מאוניברסיטת בר אילן סיכם את התפתחות המונח "המזרח התיכון" באמרו כי כל תושב האזור אשר בוחר להשתמש במונח זה מאשרר למעשה את נחיתותו ומכיר בעליונותם של נתיני אזורים אחרים על פניו: לא זו בלבד שהוא מודה שאינו מגיע מן המקום המחלק את העולם לאזורים (קרי: "המרכז" שממנו מביטים במזרח ומגדירים אותו), אלא שהוא רק באמצע הדרך למקום חשוב אחר. על פי דבריו של מגן, שימוש מקומי במונח הינה כהכרה בפני אומות העולם בעובדה היסטורית אחת: "אני סמרטוט".

אני מבקש להציע מונח אחר אשר יהווה חלופה ראויה: "עולם האסלאם". מונח זה מכסה את כל האזור המבוקש מבלי צורך להגדירו בגבולות גיאוגרפיים, וכולל את כל המדינות הכפופות לחוק האסלאם וכן מוסלמים הכפופים לחוק אזרחי (למשל באירופה). מונח זה מכשיר את הדרך לחוקרים העוסקים במוסלמים שלא חיים במרחבי דַאר אל-אִסְלַאם, ובה בעת מחזיר את מעט הכבוד ל"מקומיים" וממקם את ישראל במרחב הדתי שמסביבה ללא כחל ושרק.

2. בין "פַלַסטין" ל"פַּלֵשתינה"

בשנת 2005 עמד פרופ' שמעון שמיר על ההבדלים העקרוניים שבין ה"פַלַסְטינים" ל"פַּלֵשְתִינַאים": "פּלשתינה" הוא תרגומה העברי לכינויה של ארץ ישראל [Palestine] בפי אומות העולם, ולכן "פּלשתינאי" הוא נתין פּלשתינה, ערבי כיהודי, כשם שגולדה מאיר העידה על עצמה. לעומתו המונח "פלסטינים" מגדיר את ערביי הארץ אשר גיבשו לעצמם זהות לאומית נפרדת מן הזהות הלאומית היהודית על פּלשתינה. מכאן עלתה התרעומת של שמיר על כך שהפלסטינים מתרגמים את שמם למונח הלועזי Palestine ובכך מנכסים לעצמם את המונח הלועזי. הלכה למעשה הם גם מטשטשים את העבר ההיסטורי של היהודים בפּלשתינה, וגם ממזגים בין גבולות פּלשתינה לבין דרישותיהם הטריטוריאליות ובכך מזהים את עצמם עם ארץ ישראל כולה. שמיר הציע שנתחיל את המאבק על המינוח מבית: חינוך החוקרים, הסופרים, אנשי התקשורת ושאר הנוגעים בדבר להקפיד להשתמש במונחים הנכונים. ברצוני להציע, בהקשר זה, את המונח "Falastin": שימוש בו בבימות בין-לאומיות יסייע לישראל להבחין בין "פלסטין" ל"פּלשתינה".

3. מיהם הצדדים לסכסוך?

שורשיו של הסכסוך בין ערבים ליהודים על הארץ קדמו, כידוע, להקמת מדינת ישראל, ולכן המונח "ערבי-ישראלי" אינו מתאים לתיאור הסכסוך על הארץ אלא רק לתיאור הסכסוך בין ישראל לבין מדינות ערב. גם המונח "ערבי-יהודי" שגוי משום שהמילה "יהודי" מייצגת קודם כל דת ואילו המילה "ערבי" מתייחסת לקהילה אתנו-תרבותית בעלת שפה ומנהגים משותפים. לכן עדיף להביא בחשבון את הזווית הלאומית, דהיינו לזהות את שני הצדדים לסכסוך כשתי תנועות לאומיות נפרדות. מכאן עולה שעדיף לכנות את הסכסוך בין ישראל לפלסטינים "הסכסוך הציוני-פלסטיני", משום שהוא מתנהל בין התנועה הלאומית היהודית ("התנועה הציונית") לבין התנועה הלאומית של ערביי הארץ ("התנועה הפלסטינית").

 


חן שופט הוא סטודנט לתואר שני באוניברסיטת בר אילןchenshofet@gmail.com.

מאמרים נוספים