מאמרים

אודות הכותב

תגיות
ניתוח ופרשנות
15.05.2012

כיצד מציינים נכבה ב"ישראלית"

החל בסוף שנות התשעים מציינת החברה הערבית בישראל את יום הנכבה, אולם זאת לפי התאריך העברי ה' באייר. כך נוצר יום זכרון פלסטיני-ישראלי, "יום הנכבה הישראלי", בשונה מיום הנכבה המצויין בשטחים ובפזורה הפלסטינית ב-15 במאי.
בשנת 1998, כשישראל חגגה את שנת החמישים להיווסדה, טבע העיתונאי הישראלי חד הלשון לֻטְפִי מַשְעור את הביטוי המתריס: "יום העצמאות שלכם – יום הנכבה שלנו". הדברים נכתבו בערב יום העצמאות של אותה שנה, שאמור היה לסמל את שיאה של שנת החמישים למדינה ולסיים רשמית את חגיגות היובל. לאורך השנה התמקד הממסד הישראלי בציון הישגי המדינה בחמשת העשורים הראשונים לחייה, תוך שימת דגש על ההיסטוריה של המדינה, התפתחותה והישגיה. בתוך כך נותרו בצד כ-20% מאזרחי המדינה – הציבור הערבי – שמורשתם ועברם עומעמו. הבמאי אבי מוגרבי, בסרטו "יום הולדת שמח, מר מוגרבי", שעסק בחגיגות היובל למדינה, נתן ביטוי לכך; באחת הסצנות הבלתי נשכחות בסרט נראה מדריך ערבי בפעילות מיוחדת מטעם משרד החינוך הישראלי להכרת מורשת המדינה לרגל שנת ה-50, מתפתל בפני תלמידים צעירים בניסיון להסביר להם את מקומם בחגיגות.

באותה שנה, 1998, החליטה "הוועדה להגנה על זכויות העקורים", ארגון חוץ-פרלמנטארי ישראלי שהוקם בראשית שנות ה-90', לאמץ את סיסמתו של משעור ולציין את הדיכוטומיה בדרך חדשה ומקורית: ביום העצמאות קראו חברי הוועדה לקיים צעדה לשרידי אחד הכפרים שננטשו ב-1948 ולסיימה בעצרת במקום. הניסיון להעניק משמעות ערבית-מקומית ליום העצמאות תפס תאוצה והמסורת נמשכת עד ימינו, כשהכותרת שטבע משעור מלווה את העצרות הללו. השנה, למשל, נבחרו הכפרים הנטושים כויכאת ועמקא, שבנפת עכו, כמקום הצעדה והעצרת.

לכאורה, ניתן לראות בצעדה, בעצרת ובדברי משעור, הנזכרים לעיל, צעד בדלני חד ואמירה מתריסה כנגד המדינה ואזרחיה – יום ששונכם הוא יום אסוננו. אך לא כך הדבר; לעצרת, ולאמירה שמסביבה היא מתכנסת, יש משמעויות עמוקות יותר: מחד גיסא, אכן מדובר בהצהרה כי החברה הערבית בוחרת שלא להזדהות עם אחד המיתוסים המכוננים של המדינה – יום העצמאות. מאידך גיסא, היא אינה מאמצת את הסיפור הכלל-פלסטיני, שבא לידי ביטוי ברשות הפלסטינית ובפזורה הפלסטינית שמחוצה לה; עבורם יום ציון הנכבה חל רק ב-15 במאי. באופן פרדוקסאלי, עבור החברה הערבית בישראל התאריך הקובע את יום הציון הלאומי הפלסטיני הוא התאריך העברי ה' באייר. יתרה מזאת, בשנים שבהן יום העצמאות מוזז בשל הקרבה לשבת, כפי שהיה השנה (יום העצמאות צוין השנה ב-ד' באייר), גם מועד ציון יום הנכבה בחברה הערבית בישראל זז בהתאם. כתוצאה מהתהליך הזה מתקבע בתאריך העברי יום זיכרון שניתן לכנותו "יום הנכבה הישראלי". אמנם לציון יום הנכבה ביום העצמאות יש גם היבט מעשי שאין להתעלם ממנו: ניתן לקרוא לשביתת מסחר ובעיקר לשביתת לימודים מבלי להתעמת עם הממסד הישראלי, ובמיוחד משרד החינוך, כפי שאירע בשנים האחרונות ביום האדמה או ביום השנה לאירועי אוקטובר.

ועם זאת, חשוב להצביע על המשמעות האידיאולוגית של "יום הנכבה הישראלי"; בצורתו הנוכחית מציג יום זה בפנינו מדיניות שאני בוחר לכנותה בשם "בדלנות משתלבת". יום לאומי זה מביע הלכה למעשה את המתח שקיים בשנים האחרונות בחברה הערבית בישראל בין זהותה הלאומית (פלסטינית) לזהותה האזרחית (ישראלית). מתח זה ידע עליות ומורדות לאורך השנים. בצורה תמציתית וכוללנית משהו ניתן לומר כי החל מיום האדמה (1976) ועד למחצית השנייה של שנות ה-90' בלטו מגמות ההשתלבות והרצון להיות חלק מ"הסיפור הישראלי". במחצית השנייה של שנות ה-90', ובמיוחד בעקבות אירועי אוקטובר 2000, השתנתה המגמה והיא הוחלפה בבדלנות והתנתקות.

לעומת "יום הנכבה הישראלי", "יום הנכבה הפלסטיני", המצויין ב-15 במאי, היה בשנים האחרונות תאריך שולי בלוח השנה של החברה הערבית בישראל. עדות לשוליותו באה לידי ביטוי בכך שרק תנועות בדלניות בישראל, דוגמת "בני הכפר", "התנועה האסלאמית - הפלג הצפוני" וסטודנטים, שבאופיים הם מרדנים יותר, טרחו לציין אותו. הזרם המרכזי בחברה הערבית לא השקיע מאמצים בהעלאת היום הזה על ראש שמחתו. אולם בימים האחרונים מסתמן שינוי בעניין זה. על כך בחלק השני של מאמר זה.

 


שלומי דסקל הוא חוקר במכון הישראלי לדמוקרטיה. מחקרו על הרדיו הערבי המסחרי בישראל עתיד לראות אור בקרוב.

מאמרים נוספים