המזרח התיכון ומעבר לו

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
25.03.2015

כלכלה ודמוקרטיזציה במזרח התיכון

דמוקרטיזציה אמתית במזרח התיכון מחייבת שינויים פוליטיים ושינויים כלכליים בו זמנית, ומכאן הקושי בהשגתה. נדרשת מהמנהיגים תעוזה ועוצמה פוליטית במטרה לשכנע ואף לאלץ את הציבור והאליטה להסכים לרפורמות הנדרשות. אי סדר וחוסר יציבות אזורית מעצימים את הדילמה, ומכאן נובעת תחזית פסימית ביחס ליישום של רפורמה כלכלית ודמוקרטיזציה במדינות האזור.

כשאני מציג את עיסוקי כמרצה ללימודי המזרח התיכון לעיתים קרובות התשובה היא "לא משעמם אצלכם", בסגנון כזה או אחר. לפני שהשיחה תפנה לשאלות בדבר הסכסוך או האיום האיראני, אני מוסיף שאני עוסק בהיסטוריה כלכלית של המזרח התיכון. לעיתים קרובות זה עוצר את השיחה. פעמים אחרות אני בכל זאת נשאל לדעתי כמומחה לענייני השעה. הרי כל "מזרחן" אמור להבין בדברים האלה, לא? 

ייתכן שחלק מהתגובה נובע מהגדרת עיסוקי כ"היסטוריה". רוב הציבור בישראל מתעניין במה שקורה עכשיו ואינו שותף לדעה של היסטוריונים שכדי להבין את ההווה צריך לדעת משהו על העבר. ניסיון של היסטוריונים לחשוב על התרחשויות כחלק מתהליכים רחבים יותר, בניגוד לדיווח תקשורתי על "אירועים", נתקל גם הוא לא פעם בהרמת גבה, כולל בקורסים שאני מלמד באוניברסיטה. חלק אחר של השתיקה הרועמת מצד בני שיחי המזדמנים נובע מעיסוקי בכלכלת המזרח התיכון. רבים מקטלגים "כלכלה" כתחום עצמאי ונבדל מה"חברתי" או ה"פוליטי". הציבור מבין את ה"מזרח התיכון" כתחום שדורש מומחיות בכל מה שקשור לאסלאם, ושהקשר בינו לבין תחומים אחרים של פעילות אנושית לא לגמרי ברור

אולם, האם באמת ניתן להבין מה קורה באזור ללא עיסוק בכלכלה, לפחות לפרקים, ובהבנת השפעתם של גורמים כלכליים על מציאות משתנה באזור? לדוגמא, האם ניתן להסביר את עלייתו של ארגון דאע"ש וסוד כוחו הצבאי ללא הבנת צמיחתו על בסיס משאבים שמקורם בהברחת נפט? המדינה העיראקית המתפוררת, שממנה דאע"ש פועל, הייתה תוצאה של מאבק אימפריאלי על שליטה במקורות נפט, וכך גם המאבק האזרחי-צבאי בה כיום. בסוריה, סיוע כספי משמעותי מצד מדינות המפרץ לאופוזיציה שלוחמת באסד הוא גורם משמעותי שמסביר את המשך הקרבות. מקורה של מלחמת האזרחים בלוב הוא במאבק על חלוקת הכנסות מנפט. מצד שני, חלוקת הכנסות מנפט כאמצעי פוליטי לקניית שקט אזרחי מסביר למה אירועי השנים האחרונות פסחו על מדינות נפט במפרץ (למעט בחרין, שכבר איננה יצואנית משמעותית של אנרגיה). כל המקרים הללו מצביעים על קללתו הפוליטית של הנפט – מהנצחה של משטרים פוליטיים קיימים ועד מימון של מלחמות אזרחים ותנועות רדיקליות. 

חמושי המדינה האסלאמית (צילום מסך: יוטיוב)

בשנים האחרונות אנו חווים את השפעת ה"אביב הערבי" על אזורנו. בישראל, כמו בישראל, העניין המרכזי שהעסיק את התקשורת היה השלכת האירועים על בטחון המדינה. כך, ישראל ומצרים הרשמית שיתפו עד אז פעולה במגוון נושאים, כולל תיאום בטחוני ביחס לחמאס ששלט בעזה, ופרשנים הביעו את החשש ששיתוף פעולה זה ייפגע אם חילופי שלטון יתרחשו במצרים. פרשנים אחרים שיקפו מגמה אחרת, אופורית יותר, שלה היו שותפים גם בעיתונות הבין-לאומית ובקהילה של חוקרי המזרח התיכון בעולם. מגמה זאת הציגה את ה"אביב הערבי" כמחאה רחבה וקריאה לדמוקרטיזציה שעתידה להביא עידן חדש למצרים. עליית האחים המוסלמים אומנם הפתיעה רבים, אך לא מעט הצביעו על הנכונות האסלאמיסטית לקבל כללי משחק דמוקרטיים כשינוי חיובי בקרב האחים. מה שאלה גם אלה החמיצו הייתה העובדה שה"אביב הערבי" היה במידה רבה תגובה לתחושות של אי-צדק וקיפוח כלכלי, וששינוי כלכלי, דרוש ככל שיהיה, לא יבוא כתוצאה מידית של דמוקרטיזציה. האחים המוסלמים נפלו מעט מאוחר יותר, בעיקר בשל אי יכולתם להביא לשינוי כלכלי מהיר. הצבא המצרי הוא שהדיחם מהשלטון, אך במידה רבה על רקע האכזבה הציבורית הרחבה מקצב השינוי. בסוגריים אומר שגם שלטונו של א-סיסי עומד בימים אלה בפני אותו אתגר עצמו

בקיץ האחרון יצאה ישראל למערכה נוספת בעזה, מבצע "צוק איתן", לכאורה ניסיון נוסף במאמץ לייצב מאזן אימה עם חמאס. כלי התקשורת היו עסוקים לרוב בדיווח על אירועי המלחמה, על המצב בעורף הישראלי, ומאוחר יותר על ניסיונות להפסקת האש. מעטים ביקשו לעמוד על שיקוליו של חמאס לצאת למערכה שבה הפלסטינים יפסידו אם נמנה מספר אבדות בנפש, פציעות ונזק לרכוש. מי שכן התייחס לשיקוליו של הארגון ציין לרוב את "אופיו" של הארגון האסלאמי, הקיצוני, ואת הטרור כדרך פעולה שלו. אחרים הצביעו על מעורבות של גורמים אחרים, מאיראן ומצרים ועד קטר, בקבלת ההחלטות של חמאס. רוב העיתונאים והפרשנים לא ציינו, או הצניעו את העובדה, שמאז עליית חמאס לשלטון בשנת 2007 הוטל מצור ימי על עזה, וגברה שם מאוד המצוקה הכלכלית. שיקול מרכזי של הארגון בבחירת העיתוי היה ההכרח לסיים את המצור, גם במחיר כבד של עימות עם ישראל, בשל הלחץ הכלכלי הגובר ברצועה והשלכותיו הפוליטיות על יציבות שלטונו

מה הם הנושאים הכלכליים מרכזיים שכדאי לשים אליהם לב בניסיון להבין אירועים חדשותיים במזרח התיכון? התשובה לכך, בקצרה, היא מרכזיות הנפט בכלכלת המזרח התיכון, והניסיון לרפורמה כלכלית באזור, שהיא בראש ובראשונה השתחררות מתלות בנפט ופיתוח מקורות כלכליים חילופיים ובני קיימא. 

מאז שנות השבעים של המאה הקודמת, עם מעברן של רבות מכלכלות המזרח התיכון מהתבססות על חקלאות להתבססות על נפט ולאחרונה גם גז, היו לשינויים בשוק האנרגיה הבין-לאומי השלכות מיידיות על כלכלת האזור. למרות שלא כל מדינות האזור הן יצואניות נפט גדולות, יצוא של כמויות מוגבלות של אנרגיה ממדינות אחרות באזור, תמלוגים על מעבר אנרגיה (למשל בצינורות או דרך תעלת סואץ), הגירה כלכלית למדינות הנפט, והשקעות ותשלומים שמגיעים ממדינות הנפט למדינות אחרות, כל אלה יצרו תלות אזורית כללית במשאב זה. 

לעלייה או לירידה במחירי הנפט השפעה על הכנסות המדינה ובשל כך גם על שירותי הרווחה שהיא מעניקה לתושביה. נוסף לכך, היקף השירות הציבורי במדינות המזרח התיכון הוא בדרך כלל גדול מאוד, שכן הבטחת תעסוקה בשירות המדינה עבור בעלי השכלה גבוהה נפוץ במדינות רבות. שאלות של אי-צדק חלוקתי קשורות לרוב לאי יכולתה של המדינה לספק תעסוקה נאותה ורמת חיים סבירה לאזרחיה, ושני אלה קשורים במידה רבה להכנסותיה של המדינה ממכירת אנרגיה. לעלייה או לירידה במחירי הנפט יש השפעה גם על פוליטיקה אזורית. דוגמאות מובהקות לכך בשנים האחרונות היו מעורבותה של קטר בלוב ובפלסטין, תמיכה סעודית בכלכלות מצרים ותימן והמעורבות העכשווית של מדינות המפרץ במלחמת האזרחים בסוריה. במישור הסכסוך הישראלי-פלסטיני, כל הסכם שלום עתידי יהיה כרוך בוודאי בשיקום מסיבי של הכלכלה הפלסטינית, כשחלק משמעותי מהכספים לכך יצטרכו להגיע ממדינות הנפט העשירות. 

תעשיית הנפט באיראן (תמונה: ויקיפדיה)

האתגר הכלכלי המרכזי של כלכלות במזרח התיכון הוא חיפוש אלטרנטיבות לנפט כמנוע כלכלי מרכזי, בוודאי נוכח הירידה המשמעותית במחירי הנפט בזמן האחרון, ובאופן שיבטיח צמיחה כלכלית עצמאית לאורך זמן. בעבר, טרם עידן הנפט בכלכלת המזרח התיכון, מדינות רבות באזור ביקשו להביא לפיתוח כלכלי כזה, בעיקר דרך תיעוש ומעורבות משמעותית של המדינה בכלכלה. נסיונות אלה נכשלו על פי רוב. מאוחר יותר, רפורמות כלכליות ניאו-ליברליות, שגרסו הקטנה של מעורבות המדינה בכלכלה והפרטה, כולל בשירותים שהמדינה סיפקה לאזרחיה, נכשלו גם הן במרבית ממדינות האזור והיוו את המצע שעליו התלקח האביב הערבי. האתגר כאן הוא עצום, שכן כלכלות האזור צריכות לספק רמת חיים ותעסוקה "סבירים" עבור האזרחים ובו זמנית להתחרות בכלכלות אחרות בעולם שבהן רמת החיים ושכר העבודה נמוכים יותר. כדי להבין את גודל האתגר כדאי לזכור שהמזרח התיכון מצוי עדיין ב"מומנטום דמוגרפי"; בניגוד לדימוי הרווח, האזור חווה האטה משמעותית בגידול הדמוגרפי החל באמצע שנות השמונים של המאה שעברה, אולם רוב אוכלוסיית האזור היא צעירה ומצויה בשלבים ראשונים של רכישת השכלה וכניסה למעגל העבודה. במצב הכלכלי הנוכחי, מדינות האזור לא השכילו ליצור מערכת טובה של הכשרה מקצועית ושוק עבודה שיכול לקלוט עובדים חדשים באופן שיבטיח את עתידם הכלכלי של הצעירים ואת איתנותו של המשק. ברוב מדינות האזור לא קיים כוח אדם שיוכל להתחרות מבחינת מחיר, אך גם מבחינת כישורים, בכלכלות מתפתחות מובילות. 

בעבר, לפני האביב הערבי ובמהלכו, נטען לא מעט שדמוקרטיזציה תאפשר גם שקיפות כלכלית, תעודד יזמות ותשמור על זכויות קניין, ועל כן גם תביא לצמיחה כלכלית. הבעיה היא שללא יצירת אופק ציפיות כלכלי חדש לאזרחי מדינות המזרח התיכון שינוי פוליטי יהיה קשה מאוד. במילים אחרות, שינוי פוליטי ושינוי כלכלי הכרחיים בו זמנית ומכאן גם הקושי בהבאתם. הם דורשים תעוזה ועוצמה פוליטית במטרה לשכנע ואף לאלץ ציבור רחב במדינות האזור, כולל את האליטה הכלכלית-פוליטית שלהן, להסכים לרפורמה כלכלית. מצד שני, מה יכולה כיום מנהיגות של מדינות האזור להבטיח מלבד שינוי כלכלי הדרגתי ואף כואב עבור חלק גדול של הציבור המקומי? אי-סדר אזורי, על רקע מלחמת אזרחים בלוב, סוריה ועיראק מעצים את הדילמה הזו, ומכאן תחזית פסימית למדי לגבי יישום של רפורמה כלכלית ודמוקרטיזציה במדינות האזור. 

כולנו מתעניינים בחדשות, ומרותקים מהתחושה שאנו מקבלים מידע מיידי על התרחשויות במקומות שאינם נגישים לנו. חדשות הן דרמה מתמדת המעניקה לקוראים ולצופים את התחושה שהם נמצאים על קרקע מציאותית ויציבה משום שהם שולט בפרטים האחרונים של ההתרחשויות. אלה הן תחושות מטעות: חדשות יכולות להיות משמעותיות רק כאשר אנו מבינים אותן כחלק ממכלול רחב יותר בזמן ובמרחב וכחלק ממבני עומק כלכליים בחברות שבהן הן מתרחשות.
מאמרים נוספים