מאמרים

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
מתנחלי אלון מורה בסבסטיה, יולי 1974 (צילום: סער יעקב, לע"מ)
23.04.2017

כשהאמת מטרידה שוברים את המראה

האם ישנה סתירה בין ההיסטוריה של המפעל הציוני לבין התגלגלותו להוויית הכיבוש המאיימת לכלותו? יוסי קליין ניסח באומץ נדבך אחד של ההתמודדות עם שאלה קשה זו. ההתנפלות הגסה עליו מעידה כאלף עדים עד כמה חשוב ואמתי האבחון שהציע

ההתנפלות הכללית על יוסי קליין צופנת בחובה גרעין של אמת על ההוויה הישראלית בשנת 2017. כאחוזי תזזית התקבצו בכירי הפוליטיקה הישראלית, למן נשיא המדינה וראש הממשלה, דרך שר החינוך, שרת המשפטים ושרת התרבות ועד ראשי האופוזיציה (המדומה) למיניהם, כדי לנפץ את הראי שהוצב בפניהם.

מה הקפיץ אותם כל כך? קליין טען כי הדתיים הלאומיים "מסוכנים יותר מהחיזבאללה, יותר מנהגים דורסים וילדות עם מספריים". בטרם הועלה ולו טיעון אחד נגד טענתו המהותית קמה זעקה גדולה בדבר "הסתה נגד ציבור שלם", "הכללה גסה" ו"דמוניזציה". המותקפים ומגיניהם מצאו את אמצעי ההתחמקות היעיל ביותר: התקפה על הצורה והסגנון והסתה פרועה נגד ה"מסית". מאחר שמדובר ברוב ה"ציבור", במנהיגי המערכת הפוליטית ובשיח ציבורי שגבולות האסור והמותר שלו מצומצמים מלכתחילה, מערך הכוחות ברור מאליו. הרודף, "נרדף" כתמיד בעיניו שלו, יהדוף את הדברים כשם שהוא עושה כל אימת שמבליח אתגר רגעי לשלוות נפשו ונתבעת התייחסות עניינית לביקורת, מתריסה ככל שתהא.

ובכן, באשר להכללה: אכן אנו נזקקים לעתים להכללה כדי להמחיש עניין מהותי. ברור מאליו שכל קולקטיב הוא מגוון יותר ממה שעולה מהניסוח המכליל לגביו. לשם כך המציאו במדעי החברה את מושגי המגמה והסטרוקטורה. ברור גם שלכל תופעה ייחודית מימדים רבים. לשם כך המציאו במדעי הרוח את מושגי ההקשר והקונסטלציה.

אם התופעה המבוקרת עוסקת בסטרוקטורה בהקשר מסויים, אין טעם לטעון כנגדה על הכללה ועוול לפרט זה או אחר. מי שמשוייך לקולקטיב המבוקר אך אינו מזהה עצמו בביקורת עליו, יכול בקלות להוציא עצמו מן הכלל. עדיין יהיה צורך להתמודד עם הכלל, עם המגמה, עם הסטרוקטורה. וכאן נכשלו עד כה כל מבקריו של יוסי קליין, ואלה שאינם מצליחים לעמוד בכיעור הניבט אליהם במראה שהציב בפניהם.

המהות בטענתו של יוסי קליין היא ההקשר, שאינו מנוסח במילים מפורשות במאמר. ישראל נקלעה למבוי סתום היסטורי, שכולם מכירים אותו ודנים בו, מבלי שיוצע פתרון של ממש לבעיה הקיומית הנגזרת ממנו. ישראל יכולה לקבל את רעיון "שתי מדינות לשני עמים" כפתרון הסכסוך ההיסטורי עם הפלסטינים. לו נמצא בצד הישראלי מי שיחפוץ לממשו הייתה מסתכנת ישראל במלחמת אזרחים של ממש. מכל מקום ישראל עושה כל שביכולתה, מבחינה חומרית ואידיאולוגית כאחת, כדי למנוע את מימוש האפשרות הזאת. כך נוצרת בהכרח סטרוקטורה דו-לאומית ממשית הנובעת מהשליטה במיליוני פלסטינים.

אפשר להקנות למצב זה הכשר דמוקרטי, בבחינת קבלת הרעיון של מדינה דו-לאומית, שמשמעותה סיומו ההיסטורי של הפרוייקט הציוני כפי שנתפס על ידי הציונות מראשיתה. לכן הרוב המכריע בקרב הציבור הישראלי ומנהיגיו הפוליטיים כלל לא מתייחסים לרעיון כזה כאל אפשרות ממשית, לא כל שכן רצויה. אפשר, כמובן, להימנע ממתן הכשר דמוקרטי למצב הדו-לאומי שבו שרויה ישראל, אולם בכך מקבלת ישראל מרצון את "פתרון" הסכסוך באמצעות כינונה הפורמאלי, מבחינה אובייקטיבית, של מדינת אפרטהייד.

הנחה נוספת העומדת ביסוד מאמרו של קליין היא הטענה שהסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא טריטוריאלי מעיקרו. אין מדובר בעימות תרבותי, דתי או עדתי, וחלוקת הארץ עשויה לפתור אותו. בלב הסכסוך נמצאת איפוא בעיית השטחים הכבושים. בנקודה זו מקבלת טענתו של קליין בדבר הסכנה הגלומה בציונות הדתית את מלוא כובד משקלה, שכן מי שנושא יותר מכל את הדגל האידיאולוגי של הסירוב לפשרה הטריטוריאלית היא הציונות הדתית. משך עשרות שנים תורגמו רעיונותיה של תנועה זו לפעילות חומרית נמרצת להרחבת מפעל ההתנחלויות בשטחים, עד כדי חסימתה הכמעט סופית של אפשרות הפשרה הטריטוריאלית.

הפעולה הנחרצת של הציונית הדתית למימוש מגמת ההתפשטות שלה וההשתלטות על קרקע לא לה ניזונה בעיקרה מהמצע הדתי המניע אותה. בניגוד לדתיות החרדית (הלא-ציונית ואף האנטי-ציונית ברובה) "הצליחה" הציונות הדתית לרבע את המעגל: למזג את הציונות הפוליטית-פעלתנית עם האמונה המשיחית וחזיונות הגאולה הדתיים. כך נוצר שילוב של פעלתנות חמסנית עם חוסן דתי, אי-רציונלי, מפני כל ביקורת רציונלית על ההשלכות המדיניות והפוליטיות של השרשת ההתנחלויות ומשטר הכיבוש.

ההסתמכות על הבטחות אלוהיות המופיעות בתנ"ך כטיעון נגד הביקורת על נפשעותם של הכיבוש וההתנחלויות אינה אי-רציונלית בלבד, אלא מאפשרת גם אטימות מוחלטת כלפי כל נסיון רציונלי להגדיר ולפענח את הטרגדיה שבה שרויים יהודים ופלסטינים מזה עשרות שנים. נפתלי בנט, שר החינוך, הדגים את האטימות הזו לאחרונה באורח מבעית בראיון שהעניק ל"אל-ג'זירה".

ניתן לטעון, איפוא, שהדתיות הלאומית היא הסובייקט הקיבוצי המובהק של הכיבוש, ובכך, מניה וביה, של מה שמסכן את עתידה של מדינת ישראל ושל המפעל הציוני, כפי שהגדירו אותו הוגיו ומחולליו. אולם כאן עולה השאלה: שמא אין כל סתירה בין ההיסטוריה של המפעל הציוני לבין התגלגלותו להוויית הכיבוש המאיימת לכלותו? שמא המבוי הסתום שאליו קלעה ישראל את עצמה הוא שיקוף מדויק של סטרוקטורת המפעל הזה מראשיתו? האם רצתה ישראל אי פעם בשלום? ואם רצתה, מדוע לא חתרה למימושו? ומשהסתמנה לרגע היסטורי קט האפשרות שאולי ניתן יהיה להגיע לשלום המיוחל-כביכול, האם זה מקרה שרצחו אותה? ככלות הכול, בחמישים השנה האחרונה היו כל ממשלות ישראל מעורבות במפעל ההתנחלויות, על הרחבתו התמידית והתפשטותו הנחרצת. הציונות הדתית אמנם נשאה את הדגל והעמידה את כוחותיה לרשות מימוש המפעל על חזונו המשיחי, אולם היא זכתה לתמיכה מלאה מידי כל גורמי השליטה והכוח בישראל.

שמא הציונות הדתית היא המסווה של הציונית האמיתית? הייתכן שהציונות עצמה פקפקה מאז ומעולם בסיכויי הקיימות של מפעלה, למרות הצלחתו המסחררת בהיבטים רבים? הייתכן שחששה מראשיתה כי אינה אלא ניסוי היסטורי שזמנו קצוב?

תהא אשר תהא התשובה העקרונית לשאלה מדכדכת זו, עדיין נותרת השאלה הפרטית המיידית: כיצד ניתן להסביר את העובדה שהציבור הציוני בישראל לא מצליח, ולמעשה ממאן, לבחור בדרך ההיסטורית היחידה שתוכל להבטיח את קיומו של המפעל ההיסטורי שהוא אמון עליו? מדוע הוא נותן ידו למה שיוביל בהכרח לכליונו המבני של מפעל זה?

אין לדעת בוודאות את הסיבה לכך. אך בבוא היום, כשיהיה צורך לתת דין וחשבון על קריסתו (האסונית או לא) של המפעל הציוני כפי שנחזה על ידי הציונות, אי-אפשר יהיה להימנע מהשאלה האם האמין הסובייקט הקיבוצי של מפעל זה אי פעם באפשרות קיומו של המפעל בנסיבות ההיסטוריות שבהן הוקם ובצירים האידיאולוגיים ששימשו להצדקת קיומו עד לסופו. אחרי מאות שירי השלום שחוברו בארץ זו, סרטי ה"סכסוך" שנוצרו בה ואלפי הספרים שנכתבו על הציונות, יעדיה ותכליתה ההיסטורית, לא יהיה מנוס מהשאלה הבסיסית: האם רצתה ישראל אי-פעם בשלום? האם באמת התכוונה להתקיים כמדינת היהודים הציונית לאורך זמן?

ב"מבחן התוצאה", כפי שנהוג לומר במחוזותינו, התשובה לכך תתבקש מאליה. יוסי קליין ניסח באומץ רב נדבך אחד של ההתמודדות עם שאלה קשה זו. ההתנפלות הגסה עליו מעידה כאלף עדים עד כמה חשוב ואמתי האבחון שהציע.


פרופ' משה צוקרמן מהמכון להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים והרעיונות באוניברסיטת תל אביב חוקר, בין היתר, את השפעת השואה על התרבויות הפוליטיות בישראל ובגרמניה

מאמרים נוספים