מאמרים

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
19.05.2012

לבנון והאביב הערבי

השפעות האביב הערבי מושפעות באזורים ומדינות שונות במזרח התיכון, כגון לבנון

במובנים מסוימים ניתן לראות בלבנון את מבשרת הארועים שזכו לכינוי "האביב הערבי". היא היתה הראשונה לסלק "רודן" בהפגנות המונים לא חמושים – כשסולק באפריל 2005 הצבא הסורי ששלט במדינה זו; מתקיימות בה בחירות דמוקרטיות לפרלמנט מזה עשרים שנה, גם אם בשיטה המעוותת צדק; האסלאם הפוליטי משתתף במשחק הדמוקרטי הלבנוני מזה שני עשורים, גם אם ייצוגו שיעי ולא סוני; כמו כן, לבנון משקפת בעשורים האחרונים רבים מן התהליכים שחלים במזרח התיכון, כמו המאבק הסוני-שיעי, שבלבנון מוצא את ביטויו בחלוקה לגוש פוליטי סוני (המכונה "14 במארס") וגוש שיעי (המכונה "8 במארס"), כאשר הנוצרים מפוצלים בינהם; הפיצול האזורי בין ציר הסוני הנתמך על ידי המערב ובנות בריתו מצרים וערב-הסעודית, לציר השיעי הנתמך על ידי איראן ובת בריתה סוריה; התחזקות האסלאם ברמה האישית והפוליטית, ועוד.

"האביב הערבי" פסח על לבנון ודחק אותה ממקום מרכזי בסדר היום המזרח-תיכוני. הסיבות לכך מגוונות: מאז פינוי צבא סוריה אין בלבנון מעמד של רודן שנוא שצריך לסלק. יחסי לבנון-סוריה מוסדו עם כינון יחסים דיפלומטיים רשמיים לראשונה בין שתי המדינות, באוקטובר 2008; מאז פינוי צבא סוריה ועד תחילת 2011, לבנון נוהלה בידי ממשלת אחדות שבה שיתפו פעולה שני הגושים המרכזיים, "8 במארס" ו- "14 במארס", כך שאין "משטר" אותו אפשר להאשים במצב; בלבנון, בשונה מרוב מדינות ערב, התקשורת חופשית ולכן לא היה צורך לעקוף אותה באמצעות פייסבוק וטוויטר, שהיוו זרז ליציאת ההמונים לרחובות במדינות אחרות; ולבסוף, העם הלבנוני חצוי בתמיכתו בשני הגושים הפוליטיים הגדולים, ולכן אין אפשרות לחלוקה של "עם מול שלטון".

עם תחילת הארועים ב- 2011, הלבנונים הגיבו בהתאם לשיוכם הפוליטי. נפילת הרודנים בתוניסיה ומצרים, בנות ברית המערב, הובילו לחרדות גדולות בקרב גוש "14 במארס" ולחששות מהתפרקות הגב הפוליטי של מחנה זה, שמצרים היתה מרכזית בו. הארועים סימלו גם את ירידת כוחה של ארה"ב במזרח התיכון, דבר שהגביר את החששות. דוברים מהגוש היריב, במיוחד מזכ"ל חזבאללה חסן נצראללה, לגלגו על התפרקות הציר הפרו-אמריקני באזור והביעו סיפוק מחיזוק מעמדה האזורי של איראן. הארועים בלוב חיזקו מגמה זו, ואף יצרו תחושת סיפוק בקרב השיעים של לבנון, שלהם היה חשבון פתוח עם הרודן הלובי המודח קדאפי, אותו הם מאשימים ברצח מוסא צדר, מנהיג השיעה הלבנונית בעבר. צדר נעלם בעת ביקור בלוב ב-1978, ועתה נעשים מאמצים לאתר את עצמותיו. העימות בין המשטר הסוני והמפגינים השיעים בבחרין הדגיש את המאבק הסוני-שיעי האזורי ואת הויכוח סביב מעורבות איראן – שניהם נושאים מרכזיים בסדר היום הציבורי בלבנון. התגובות בלבנון שיקפו את הפיצול הפוליטי.

עם התפשטות המהומות לסוריה, תומכת מרכזית במחנה "8 במארס" ומרכיב מרכזי בברית איראן-סוריה-חזבאללה, השתנה הטון. ממשלת לבנון הרשמית ביקשה למעשה לטמון את ראשה בחול, כדי לא לעורר ויכוח ברחוב הלבנוני סביב הנושא. אולם הארועים השליכו לזירה הפנימית: לאחר חודשים בהם לבנון התנהלה על ידי ממשלת מעבר בראשות סעד חרירי, ללא הסכמה בין המחנות לאיוש הממשלה הבאה, הוקמה ביוני 2011 ממשלה חדשה בראשות נג'יב מיקאתי, המבוססת על מחנה "8 במארס". לראשונה מאז בחירות 2005 ונסיגת צבא סוריה מלבנון, לא כיהנה ממשלת אחדות. מתחת לפני השטח, נראה כי סוריה האיצה הקמת ממשלה צרה בהשתתפות תומכיה, לאחר חמישה חודשים בהם אלה לא הגיעו להבנות על קווי היסוד לממשלה. השינוי הפתאומי נועד להבטיח למשטר אסד תמיכה פוליטית בגופים בינלאומיים, כמו הליגה הערבית ובמיוחד מועצת הביטחון, בה מונתה לבנון נשיאה זמנית בספטמבר 2011.

ככל שנמשכו הארועים האלימים בסוריה, כך נוצר צורך בקרב מנהיגים לבנונים לחדד את עמדתם כלפי משטר אסד. מעניינת במיוחד הדילמה של נצראללה, בין הצורך בשמירת הברית של תנועתו עם המשטר הסורי, לבין היותו מנהיג שיעי, שמייצג תרבות שיעית פוליטית שמהותה לאורך ההיסטוריה היא התנגדות לשליט רודן המדכא את עמו. הפתרון שמצא נוכח הלחץ הציבורי מצד הרחוב השיעי, היה תמיכה ברפורמות עמוקות בסוריה, אבל בהובלת משטר בשאר אסד. פוליטיקאי אחר, הדרוזי וליד ג'ונבלאט, שמהלכיו הפוליטיים משמשים בדרך כלל אינדיקציה לכיוון אליו נושבת הרוח בלבנון, ביקש שלא להביע עמדה ברורה לאור יחסיו המורכבים עם הסורים ועם שני הגושים הפוליטיים בלבנון. אולם התפשטות המהומות בסוריה לעיר הדרוזית סוידה, אילצה אותו לצאת בגלוי נגד משטר אסד ולאותת על חזרתו ההדרגתית לתמיכה במחנה האנטי-סורי בלבנון. בעיית מעבר פליטים סוריים ללבנון, שמספרם נאמד באמצע מאי 2012 בכ-25 אלף, גם היא הופכת בהדרגה לנושא מרכזי בשיח הציבורי בלבנון. לנפילת שלטון אסד בסוריה עשויות להיות השלכות מרחיקות לכת בלבנון – אבל זה כבר עניין לכתבה אחרת.

 


 

ד"ר עמרי ניר חוקר לבנון ומרצה באוניברסיטאות שונות

מאמרים נוספים