מאמרים

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
27.12.2014

לדרוש דמוקרטיזציה פלסטינית ולסכל אותה

מנהיגים בולטים בממסד הישראלי טוענים השכם והערב כי לא ייתכן שלום לפני דמוקרטיזציה של החברה הפלסטינית. אך בהיותם בעמדות כוח הם פועלים דווקא באופן שחוסם מגמות של דמוקרטיזציה בשטחים, גם כאשר מדובר בהליכים אזרחיים נטולי כל סיכון בטחוני.

רבים בממסד הישראלי הנוכחי, ובראשם ראש הממשלה נתניהו, טוענים זה שנים ארוכות כי דמוקרטיזציה בחברה הפלסטינית היא תנאי לשלום אמיתי ומייצג. בבסיס דרישה זו עומדת התפיסה, המגובה במחקרים רבים, כי מתאם חיובי שורר בין דמוקרטיה לשיעורי טרור נמוכים ובין דמוקרטיה ללגיטימציה לשלטון מהעם. כאן מגיע המלכוד: אלה המייחלים לדמוקרטיה בצד הפלסטיני הם אלה הפועלים לסכלה. הם מסרבים להסיר את המשטר הצבאי בשטחים מחשש לעלייתו של שלטון אסלאמיסטי קיצוני ולהתגברות הטרור, ומסבירים כי לפלסטינים אין תרבות של דמוקרטיה. לכן ישראל נאלצת "לעת עתה" – וזהו תאריך חסר תפוגה למעשה – לשמר את המשטר הצבאי בשטחים.

הפלסטינים נתונים זה מאות שנים תחת משטרים צבאיים או אימפריאליים (העות'מאנים, ירדן וישראל). בנסיבות אלה קשה לפתח תרבות דמוקרטית. אולם לצד שחיתות שלטונית ונטיות סמכותניות בפוליטיקה הפלסטינית התפתחו בחברה הפלסטינית בכל זאת מגמות מפתיעות של דמוקרטיזציה. כך או אחרת, אלה המוטרדים מהעדר דמוקרטיה בקרב הפלסטינים מסכלים אותה גם כאשר הם יכולים לאפשר לה להתפתח מבלי לקחת סיכונים בטחוניים.

ראשית צריך להבין עד כמה עמוקה תמיכתם של בכירים בממשל הישראלי הנוכחי, ובפרט בימין הפוליטי, בתזת הדמוקרטיזציה. ראש הממשלה בנימין נתניהו התבטא לא אחת בדבר הצורך בדמוקרטיזציה של החברות הערביות, בעודו טוען  כי ישראל היא הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון. שר הביטחון, משה (בוגי) יעלון, כתב על ספרם של נתן שרנסקי ורון דרמר, "יתרון הדמוקרטיה", כי זהו "ספר חשוב ביותר, המציע ניתוח של שורשי התופעות האלימות המאתגרות את העולם המערבי ואת מדינת ישראל. ההצבעה על הקשר שבין דמוקרטיות לחופש ושלום, ובין דיקטטורות למלחמה וטרור, מאפשרת לנו חשיבה על דרכי התמודדות ארוכות טווח".

בפועל מנהלת ישראל את הממשל הצבאי בשטחים בכל תחום אפשרי, לרבות כאלה שאין הכרח בטחוני כי ישראל תנהל אותם. תהליך הדרגתי של הרחבת הסמכויות האזרחיות של הפלסטינים, למשל, יאפשר להם התנסות בניהול דמוקרטי עצמאי ויעיל ולא יהיה כרוך בסיכון בטחוני, אף לא במחיר טריטוריאלי, מצד ישראל. אלא שממשלות ישראל, ובפרט הימין, מסרבות לשחרר לפלסטינים חבל מינימלי זה. רק לאחרונה התנגדה מערכת הבטחון, בראשותו של יעלון, לעתירה להעברת סמכויות תכנון לכפרים פלסטינים בשטח C. ישראל מתעקשת כי צבאה ימשיך לנהל את התכנון האזרחי של הפלסטינים בשטחים.

את העתירה הזו הגישו לבג"ץ מועצות מקומיות פלסטיניות, רבנים למען זכויות אדם וארגונים נוספים. בבסיסה עומדת הבקשה לאפשר לכפרים הפלסטינים הנתונים בשליטה ישראלית מלאה לייצר לעצמם מערכת תכנון ייצוגית ויעילה משלהם ולמענם. לצעד זה אין כל השלכות בטחוניות או טריטוריאליות, בין היתר משום שמדובר בתכנון על אדמה פלסטינית שבו נשמרת זכות ווטו למערכת הבטחון. משרד הביטחון התנגד בחריפות אפילו לצעד הפשוט והמינימאלי הזה.

עיבוד תמונה: עמיר שיבי

עיבוד תמונה: עמיר שיבי

 

התהליך התוסס ביותר בשטחים בשנים האחרונות בקשר לחברה האזרחית הפלסטינית הוא תופעת הוועדות העממיות (הדמוקרטיות) המקדמות מאבק אזרחי בלתי-אלים בכפרי הגדה, ומצמיחות מנהיגות מקומית חוצת מחנות וחמולות. זוהי מנהיגות ביקורתית החשדנית גם כלפי השלטון המרכזי הפלסטיני. חברה אזרחית כזו היא נשמת אפה של דמוקרטיה בריאה ושל תרבות דמוקרטית. אולם מנהיגי הוועדות נעצרים באופן תדיר על ידי כוחות הביטחון הישראלים, לא פעם במעצרים מנהליים (לא דמוקרטיים), ומואשמים בהאשמות מופרכות רק בשל ארגון הפגנות. בשולי ההפגנות הללו נערים מיידים אבנים, אמנם – לרוב כתגובה לירי אמצעים לפיזור הפגנות, אולם בעיקרן הן לא-אלימות. המעצרים נעשים על בסיס הצו הצבאי הדיקטטורי 101, המגדיר כל התנגדות לכיבוש כהסתה. האבסורד הגיע לשיא כאשר פלסטיני החבר בוועדה עממית הואשם באחזקת אמצעי לחימה, לאחר שלצורך תערוכה אסף תרמילים ריקים של רימוני גז. זהו חלק מניסיון לשבור את ההתארגנויות הדמוקרטיות הללו באופן דיקטטורי, וללא נימוקי ביטחון סבירים.

הבעיה קיימת גם ברמת המאקרו. הנסיון לגמד מנהיג נבחר כאבו מאזן ולקצץ את כנפיו, אגב פגיעה בזכויותיהם של פלסטינים במובלעות של שטחי A ו-B ובתנאי חייהם, הופך את אבו מאזן, מנהיג אזרחי התומך במאבק פוליטי ומדיני לא-אלים, לשליט החורים בגבינה השוויצרית שישראל שומרת לעצמה. התוצאה היא הרס האמון בדמוקרטיה בקרב הפלסטינים. בה בעת שישראל מתערבת ברגל גסה במערכת הפוליטית והאזרחית הפלסטינית, ומטילה עונשים קולקטיביים (למשל על ממשלת אחדות פלסטינית), היא מעניקה הישגים דווקא לשלטון הדיקטטורי והפונדמנטליסטי של חמאס ברצועה, בשל יכולת הלחימה של הארגון. כך מצטיירת הדמוקרטיה כשיטה חלשה ורופסת בעיני פלסטינים רבים.

תוניסיה מהווה מודל מבטיח להשתלבותו של האסלאם הפוליטי במדינה. היא מסמנת את המסלול המבטיח לדמוקרטיזציה גם אצל הפלסטינים: ממשלת אחדות טכנוקרטית הכוללת את חמאס כשהוא מפוקח ומחויב להחלטות הקוורטט. התגובה הישראלית לממשלת האחדות הזו הייתה חסימת כל היצוא מהרצועה. במלים אחרות: סיכול מהלך דמוקרטי פלסטיני. ישראל לא יכולה ליזום תהליכי דמוקרטיזציה בחברה הפלסטינית, אולם היא יכולה לא לסכל אותם. למשל, לא להוציא צווי הריסה לבתי ספר שמחנכים לדמוקרטיה, כמו זה בכפר הפלסטיני סוסיה, שבשיעור לדמוקרטיה שלו ביקרתי בעצמי.

מי שטוענים שדמוקרטיה בחברה הפלסטינית היא תנאי לשלום הם אלה המסכלים את התפתחותה. הם עושים שימוש ציני בסימפטיה של רוב בני האדם לשיטת המשטר הכי פחות גרועה כדי לדרוש מהפלסטינים לבסס תרבות דמוקרטית, בשעה שבה הם מונעים כל הגמשה של המשטר הצבאי הלא-דמוקרטי שחל על הפלסטינים גם בתחומי חיים אזרחיים. בחשבון אחרון, הם אלה החוסמים את הפתח לצמצום האלימות וסיום הסכסוך.

מאמרים נוספים