המזרח התיכון ומעבר לו

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
30.05.2013

להחזיר את העבר לתמונה

אין אנו הדור שייבש ביצות ו"הפריח את השממה", אולם מוטלת עלינו המשימה להחזיר את העבר לתמונה. תיעוד ההיסטוריה של כל משפחה ושיתופה ינכיח את העבר ויגדיל את הייצוג של קבוצות שונות בחברה הישראלית בנרטיב היהודי והישראלי

בינואר האחרון זכיתי לבקר לראשונה במרוקו, ארץ קרובה-רחוקה. ביקור זה היה חלק ממסע חיפוש שורשים אישי אחר תרבות מוכרת ובאותו הזמן בלתי ידועה ואף נשכחת. זה היה מסע מופלא של הגשמת חלום נושן, שחשף בפניי חלק נוסף מהפאזל המורכב של זהותי: גיליתי קבר מן המאה ה-5 לספירה הנושא את שם משפחתה של אמי בעיר מכנאס; זכיתי לבקר באחד מבתי המשפחה שנותרו מאחור ולשוחח עם דיירת הבית המוסלמית; ביקרתי בבתי הקברות וחשפתי תעלומות משפחתיות שאיש מקרוביי לא ידע עליהן; פגשתי את מרוקו באופן בלתי-אמצעי והתארחתי בבתיהן של משפחות ברחבי המדינה. נחשפתי גם לנופיה המגוונים ועוצרי הנשימה של הארץ - הרים מושלגים ומדבר הסהרה, נופים עירוניים וכפרים קטנים. שמעתי על מרוקו מפי מרצים מקומיים, פעילים חברתיים, מנהיגים קהילתיים, קבוצות אתניות שונות ועוד. זה היה מסע מרתק. יחד עם זאת, נותרתי עם תחושה שלמרות העובדה שמסעי גרם לי להכיר את עברה של משפחתי, ברמה הקולקטיבית עדיין נותר חלל של עבר רחוק ונשכח, היסטוריה נאלמת ומורשת תלושה.

מאז חזרתי ארצה ממרוקו רבים מחבריי ומכריי – מרוקאים ושאינם מרוקאים – חפצים לשמוע על חוויותי בארץ זו. שעות ארוכות בילינו בשיחות שהתחילו במרוקו אך הגיעו לבסוף למחוזות אחרים ורחוקים. בני שיחי כמעט תמיד חשו בצורך לספר על עברם שנראה כי גם הוא כמעט ונשכח. כך, למשל, מיכאל סיפר על טיול השורשים שזכה להוציא לפועל עם אביו באוקראינה, איילת שיתפה על הרצון לבקר באוסטריה, אורי מקווה לחקור אחר קורות משפחתה בפולין, אייל הצטער שאיננו יכול להתחקות אחר שורשיו בלוב, אורנה סיפרה על ביקורה המרגש באתיופיה וכן הלאה וכן הלאה. אני חשבתי לתומי שזהו סיפורי האישי, אך בעקבות שיחותיי הרבות וההקשבה לסיפוריהם של מכריי הבנתי שבסיפור שלי נעוץ הסיפור של כולנו.

כמובן שלא מדובר באותו הסיפור בדיוק, אך המוטיב החוזר ברור – הכמיהה לעבר המשפחתי והיהודי שנותר מאחור באותה "גולה" באשר היא. היום אני מבינה שאחד ממאפייני החברה היהודית בישראל, מעבר להיותה יהודית גרידא, הוא ההינתקות ממאות שנות עבר מבלי להסב את המבט לאחור. קראנו לזה "עלייה" כדי להמתיק את טעמה המריר של גלולת ההגירה, יש אף שיכנוה פליטות, גם אם אלטרנטיבת העלייה הייתה מרה פחות מחיי הגולה דאז.

החדשות הטובות עולות ממיפוי שטח שערכתי לאחרונה בתחום. גיליתי כי בעשורים האחרונים מתרחש תהליך שבמסגרתו מחפשת החברה היהודית בישראל את שורשיה: תכניות חינוך מעודדות תלמידים לחקור את עברם ומורשתם; הסוכנות היהודית אימצה את התפיסה על פיה לישראל יש מה ללמוד מהתפוצות לא פחות ממה שיש לתפוצות ללמוד ממנה; מוזיאון העם היהודי בבית התפוצות התחדש ונראה כי קולות חדשים מוצאים בו את ביטויים; עשרות עמותות פרטיות שמטרתן לשמר ולתמוך בקהילות היהודיות השונות בארץ פועלות היום בישראל; ומכוני מחקר אקדמיים הוקמו ופועלים לקידום המחקר בתחום.

עם זאת, התהליך הוא איטי מדי ואיננו מצליח להוביל לשינוי העמוק והמשמעותי הנדרש. הגורמים השונים הנוטלים בו חלק פועלים לרוב בנפרד, ללא תיאום ולעיתים בתחרות אלה עם אלה. תקציבי המדינה המוקצים לתחום נבלעים בין משרדי הממשלה ואינם מגיעים ליעדם. חמור מכל, הם אינם מצליחים לגעת בדורות הצעירים בזמן שהדורות הוותיקים חולפים מן העולם והעבר נשכח לו.

מצב זה טעון שיפור. תיעוד העבר מצריך את התגייסותם של הגורמים השונים לעבודה משותפת, מתואמת ויעילה. המשימה אינה מונחת לפתחה של המדינה לבדה אלא היא משימה קולקטיבית ואינדיבידואלית המוטלת על כתפי כולנו. ערכו המוסף של תיעוד העבר רב, מכיוון שהוא יאפשר לחבר בין קבוצות שונות ושסועות בחברה היהודית בישראל, ביניהן חרדים וחילונים, "מזרחים" ו"אשכנזים", "שמאלנים" ו"ימנים" וכן הלאה.

מה ניתן לעשות כעת? ובכן, השלב הראשון פשוט והוא כולל חיפוש וריכוז מידע קיים: בניית אילן יוחסין משפחתי (הפעם מותר להעתיק מעבודות השורשים של בני המשפחה); איסוף תמונות משפחתיות מן העבר וכו'. בשלב השני, יש להעביר את החומרים לבית התפוצות לתיעוד במאגרי המידע של המרכז. בעצם השיתוף יזכה העבר לנראות וממשות חזותית אשר יגדיל את הייצוג של קבוצות שונות בחברה הישראלית בנרטיב היהודי והישראלי.

אין אנו הדור שייבש ביצות ו"הפריח את השממה", אולם אנחנו הדור שיחזיר את העבר לתמונה. זוהי אחת המשימות החשובות והדחופות ביותר המוטלות על כתפינו.

מאמרים נוספים