מאמרים

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
26.10.2013

להכיר ביתרונות החיים בקו התפר

בקו התפר יש קשיים: קרעים, זהות מסוכסכת, מעצורים, פיקוח. אך יש בו גם יתרונות: היכולת לראות דברים משני צדדים, למצוא מפלט בכל אחד מהם לסירוגין, להיות בעין הסערה. בשלב ראשון עלינו להכיר, לכל הפחות, בקיומם של יתרונות אלה.

בכיתה של הבת שלי לומד ילד מבית ג'אלא. נדרשתי להיפגש עם אביו לצורך משימה הורית משותפת. כיוון שהוא אמר שהם גרים 200 מטרים מהצומת של הר גילה קבענו בבית הקפה של מלון האוורסט. זו נקודת מפגש קבועה שיתרונה בכך שאינה מחייבת את הפלסטינים לעבור במחסומים, וכך היהודים הישראלים והפלסטינים מגיעים למפגש מתוך תחושת שוויון כלשהי.

נפגשנו. הסתבר ש-200 מטרים הם 200 מטרים בקווי גובה בין מלון האוורסט לבין מקום מגוריו. ירדנו למטה לאזור המוכר לי מימי "חומת מגן". חייכתי לעצמי.

הבטתי בנוף היפה הנשקף מחלונות הבית, באמת נוף יפה, ובגדר ההפרדה התקועה מול החלון במרחק כמה עשרות מטרים. חשבתי על התלמיד בכיתה של הבת שלי ועל שפעת ושלל הנופים השונים שהוא חולף בעדם בכל יום בדרכו לבית הספר, מול הנוף האחיד שהבת שלי חולפת דרכו.

התלמיד מתעורר מול גדר הפרדה, נכנס לאוטו החונה בחצר פרטית, יוצא אל רחוב צר וסלול למחצה, מטפס בדרך עקלקלה בכבישי הכפר, מגיע לכביש המחוספס המוביל מהר גילה למלחה, עובר במחסום, נכנס לפקק העירוני הרגיל ומגיע לבית הספר (לולא הגדר הדרך הייתה אורכת כשליש מהזמן: גישה ישירה ודמיונית לכביש המנהרות המהיר והסלול למופת, כניסה דרך המחלפים הנבנים כעת על הכפר בית צפאפא והגעה לבית הספר). בדרכו לבית הספר חולף התלמיד, אם כן, על פני שלושה תוואי נוף ומרחבי חיים שונים. בוודאי יש למומחי הגיאוגרפיה מינוח הולם לכך.

Beit Jala (Photo: Reham alhelsi, CC BY-NC-SA 2.0)

אני משווה זאת לחבריי שגדלו בקיבוצים ונסעו בהסעות לבית הספר האזורי. הם חלפו מקסימום בשני תוואי נוף ולעיתים רק באחד. גם בכפרי הבדואים בדרום נעדרי ההסעה לבית הספר חולף התלמיד על פני תוואי נוף אחד. שלושה תוואי נוף שונים פירושם חיים בין קווי תפר, פשוטו כמשמעו.

בדרך הזו, מספר לי האבא, הם עוברים כל יום, "רבע שעה לבית ספר". בטח. בלילה חזרתי משם כאשר הכבישים ריקים, ואף חייל במחסום אינו מעכב אותי, ולקח לי עשרים וחמש דקות בערך. ביום, כאשר התנועה עצלה יותר, מדובר על 45 דקות עד שעה.

האמא, אשה עם רגליים על הקרקע, מסבירה שלפעמים חוסמים את הדרך, "לא מסבירים כלום", ואז ההתנהלות שונה, ובכל אופן אורכת זמן רב יותר.

מאוחר בלילה, כשביקשתי לחזור, האבא אמר שקיימות שתי אפשרויות. ניתן לחזור כמו שבאנו, והוא כמובן יוביל אותי החוצה על מנת שלא אטעה בדרך (עד מסעדת ברברה, משם אני כבר מכיר בעצמי), או שארד עוד קצת למטה ואז אעלה ברחוב הראשי. "אמנם זה כבר לא שטח C אלא שטח הרשות, ולכאורה אסור לי להיכנס למרחב הזה (וגם לו), אבל השער כמעט תמיד פתוח ואין שם חייל".

שוב, האמא עם הרגליים על הקרקע עצרה את האבא. היא ביקשה ממנו שלא נסתבך ושילווה אותי בדרך הפתלתלה והחוקית. הבן הבכור, בכיתה י"א, דווקא החרה החזיק אחרי האב והסביר שכמעט תמיד המעבר בשטח הרשות הוא בסדר. עמדתה של האמא היא זו שקבעה בסוף.

בדרך חזרה מהמפגש הזה חשבתי על כמה דברים. ראשית, על הנטייה או הרצון של האבא לנרמל את החיים. "200 מטר", "רבע שעה", ביחס לקטגוריות הזמן והמרחב הסובבות אותו. קבועי הזמן והמרחב במציאות שונים, אבל הוא מבקש בכל מקרה מצג של קלות יחסית. כך גם הנטייה להיכנס לשטחי הרשות כי "ממילא אין שם חייל והמחסום יהיה פתוח". בעוד האבא מנרמל את חיי היום יום, האמא לוקחת בחשבון את האפשרויות של המעצורים בזמן ובמרחב. ברירת המחדל שלה היא המצב שאינו נורמלי.

עוד חשבתי על ההפנמה של שטחי ABC המוטבעת באוכלוסייה, כולל הילדים. עד כדי כך, שתחושת "אני עובר על החוק" כדי לנהוג בכביש נורמלי היא החלטה יום יומית. נאמן לחינוך הישראלי ש"חוק הוא חוק", ומי שגונב מהקיוסק מסטיק בגיל השובבות יגדל להיות גנב לכשיהיה גדול, חשבתי שהנה אנחנו מחנכים דור שלם לעבור על החוק הוא חוק.

חשבתי על הרצף האורגני שבין בית לחם, בית ג'אלא ובית צפאפא. רצף שמדינת ישראל קטעה. האם ניתן היה לעשות אחרת? חשבתי על הרצף האורגני שבתוך בית צפאפא, רצף שעיריית ירושלים קוטעת כשהיא סוללת כביש מהיר בלב הכפר.

חשבתי על כך שאומנם אינני מכיר את כל תושבי הר גילה, אך הכרתי בחור אחד שגר שם פעם ואין סיכוי שבעולם שהוא הכיר את הכבישים בהם אני נסעתי. הר גילה סגורה ומסוגרת ומה שתושביה רואים זה בעיקר את "ציר 60" והחיבור אליו או את "הציר של מחסום וולג'ה". זה קשור לכך שהר גילה יושבת בראש ההר – המרחבים הנפתחים ממנה הם מרחבים רחוקים, הרים ורכסים נוספים. תושבי בית ג'אלא מכירים את ההתנחלות בראש ההר, אך תושבי ההתנחלות אינם מכירים את הכפר ששוכן מתחת להם. זו מציאות שונה ממי שחיים במישור והמרחב הנפתח בפניהם הוא המרחב הקרוב. למשל, תושבי התנחלויות ברצועת עזה לשעבר או בשומרון במקומות בהם הישובים היהודים והערבים לא סמוכים האחד לשני.

מכל המחשבות הללו אני שואל את עצמי מה אני מאחל לבת שלי, לילד שלומד איתה ולכיתה שלה. אין לי תשובה ברורה. אני מסתפק בכך שילמדו ליהנות מהחיים על קו התפר. חיים על קו התפר הם חיים המזמנים קשיים רבים. את המחיר הזה חלקם כבר משלמים בכל מקרה, ואם כך, שלפחות ייהנו גם מהיתרונות של קו התפר.

בקו התפר יש קשיים. שם נוצרים הקרעים הראשונים בהינתן לחץ חיצוני ופנימי. בקו התפר הזהות מסוכסכת לא פעם. בקו התפר יש מעצורים, פיקוח.

אך בקו התפר יש גם יתרונות: היכולת לראות כל דבר משני צדי הבד, היכולת למצוא מפלט מצד אחד של הבד (או הסכסוך) בצדו השני ולהיפך, היכולת להיות בעין הסערה.

במחשבה שנייה, עבור לא מעט אנשים, מה שצוין כיתרונות אינו יתרון כלל וכלל. אסתפק בכך שלפחות יכירו ביתרונות הפוטנציאליים הללו.

מאמרים נוספים