מאמרים

מאמר
09.10.2013

להפריד את צה"ל ממערכת החינוך

מאז קום המדינה חבה החברה הישראלית חוב של אמת לצה"ל על פעולותיו החינוכיות. אולם מעורבותו הגוברת במתרחש בבתי ספר תיכוניים ראויה לדיון מחודש, ויש לכל הפחות לאזנה בחינוך לשלום ולשימוש בחלופות דיפלומטיות לכוח צבאי.

בשנת תשכ"ה (1966) זכה צה"ל בפרס ישראל לחינוך, ובשנים האחרונות נדמה שפעליו החינוכיים עשויים לזכותו בפרס נוסף. הנה דוגמאות: תלמידי תיכון בקרית אונו קיבלו את תעודת הזהות שלהם בטקס מרשים שנערך בבסיס חיל הים בחיפה. תחילה השתתפו התלמידים בסיור במקום וקיבלו הסברים על החיל ועל הישגיו. אחר כך חילקו המורות תעודת זהות לכל תלמיד. קצין במדים ליווה את הטקס המרגש. דוגמא נוספת: בטקס אחר, באותו תיכון, חולקו תעודות הצטיינות על הישגים לימודיים. את הטקס ליווה איש חיל הים בדרגה בכירה. גם הפעם הוא היה לבוש במדים הצחורים של החיל. לצד המורות והמנהלת ברך אף הוא את התלמידים, ובסוף הטקס הודתה המנהלת לקצין "המלווה בהתמדה את בית הספר בכל מיני פעולות חינוכיות". שני האירועים הללו מדגימים היטב את המעורבות היצירתית של צה"ל בענייני זהות ומצויינות במערכת החינוך בשנים האחרונות.

בימים האחרונים קיבלו הורי תלמידים בכיתה ט' באחד מבתי הספר במרכז הארץ מכתב מאת המורה לשל"ח בזו הלשון: "השנה אנו מצדיעים לחיילי הנח"ל שפעלו למען ביטחון ההתיישבות בארץ ישראל [...] בגיחה (קרי: מחנה בן יומיים במסגרת לימודי של"ח) – כל כיתה היא האחזות נח"ל [...]. הכיתה שתשיר את השיר היפה ביותר של להקת הנח"ל תזכה בהרבה נקודות". מבין האפשרויות המרובות של מחנה לימודי וחווייתי בן יומיים, אני תוהה מדוע נבחר דווקא נושא בעל זיקה מפורשת ללחימה. האם אנו רוצים להתחיל לחנך את תלמידינו ללחימה כבר בכיתה ט'? האם אנו מעוניינים שגם ילדינו יהפכו ל"נוער-לוחם"? ויותר מכך: העירוב בין צבא לבין תחרות שירה נראה לי בעייתי כשמדובר בבני נוער צעירים וכשהוא נושא מסר פוליטי ומניפולטיבי ברור של חינוך ללחימה וייפוי הלחימה. שירי הלהקות הצבאיות, היפים מאד כשלעצמם, היו יאים לשנים שלאחר מלחמת ששת הימים, בהם היינו אומה לוחמת ומנצחת. הם אינם יאים לזמן הזה.

קצינים במערכת החינוך (תמונה: יוטיוב, הטלוויזיה החברתית)

מאז קום המדינה חבה החברה הישראלית חוב של אמת לצה"ל על פעולותיו החינוכיות. "מורות חיילות" ו"פרויקט נערי רפול" הם רק שניים מן הקודים שזכורים בהקשר זה. בשל יכולת הארגון שלו, בשל כוחו ומשאביו, צה"ל הצליח ומוסיף להצליח במקום שגופים חינוכיים פורמליים נכשלו. אולם המעורבות הגוברת של צה"ל בבתי ספר תיכוניים ראויה לדיון מחודש. הרבה דובר על קצינים ומפקדים שפורשים לגמלאות ופונים מיד לאייש משרות של מנהלי תיכון, ורבות נכתב אודות רוח הלחימה הצה"לית שמלווה את מסעות הנוער לפולין. יותר ויותר הופכים נציגי החילות השונים לאורחים קרואים במערכת החינוך, ומנהלי בתי הספר מציעים להם במה חופשית. שוב ושוב נדרשים תלמידי הכיתות הגבוהות ל"היחשף" למערך הצה"לי כדי שיכירו את האפשרויות וכדי ש"יהיו מוכנים".

למה בעצם אנו רוצים להכין אותם? וחשוב יותר: האם ניתנת הכנה דומה גם לחיים אחרים? במילים ברורות יותר: האם ניתנת במה זהה לקול השלום ולחינוך לשלום? חינוך לערכי צבא ולחימה צריך להיות מאוזן עם חינוך המכיר בייתכנותם של יחסי שלום בין מדינות, מכשיר באופן ממשי לקראת אפשרות כזאת ומציע חלופות דיפלומטיות לשימוש בכוח צבאי. חינוך הוגן היה מחייב שעל כל קצין שנכנס לבית הספר – תאפשר המערכת את כניסתו של דובר ממרכז פרס לשלום, חוקר אקדמי שמחויב לאג'נדה של שלום או איש שלום עכשיו. חשיפה חד ממדית לאנשי צבא אינה אלא הטיה פוליטית. זוהי הפרה בוטה של הצורך לשמור על מערכת חינוך מאוזנת. אלא שאצלנו חינוך לשירות הצבאי לא נתפס כפוליטיקה אלא כחינוך להישרדות, וזה אולי אחד משורשי הבעיה.

לא בכדי נשמרת ככל האפשר הפרדה רבת שנים בין מערכת החינוך לבין פוליטיקה. הכלל הזה מקורו בחוש הצדק הטבעי: זו לא חוכמה להיות גיבור על ילדים. אפשר אמנם לקבל את הטענה כי במציאות החיים שלנו, כדאי שתלמידי הכיתות הגבוהות יכירו בהדרגה את השרות הצבאי כשם שנחוץ להכינם לקראת השכלה גבוהה. עם זאת יש צורך דחוף באכיפה של כללים ברורים שימנעו את הערוב צבא-חינוך-פוליטיקה: יש צורך לתאם ולפקח על זהותם של נציגי צה"ל הנכנסים לבתי ספר ויש צורך לבקר את התכנים המועברים על ידם.      


ד"ר דליה גבריאלי נורי היא חוקרת במכון טרומן למחקרי שלום באוניברסיטה העברית ומרצה בחוג לפוליטיקה ותקשורת במכללת הדסה

מאמרים נוספים