מאמרים

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
16.07.2015

להקשיב לזמן האוטונומי הפלסטיני

בהצגה "הזמן המקביל" על חייו של האסיר הבטחוני וליד דקה אין כל הצדקה לטרור, דמוניזציה של ישראל או עיסוק מפורש בפוליטיקה ובסכסוך. נראה שדווקא בגלל זה מאיימת ההצגה על המרכז-ימין בישראל: היא מציגה פלסטינים אוטונומיים שקובעים את סדר היום, את המסגרת וההיקף של מה שמעניין אותם לדבר עליו, ומאלצים אותנו להקשיב באמת, כפי שמבקשת שרת התרבות מירי רגב.

מתוך סקרנות גרידא ראיתי השבוע בחיפה את ההצגה המדוברת "הזמן המקביל". אינני מבקרת תיאטרון ולכן לא אנסה לבקר את ההצגה, וגם לא להביע עמדה נחרצת לגבי אם וכמה צריך לתקצב אותה. אלה הן התרשמויות חלקיות מאוד ממחזה שחלק ממשמעויותיו אבדו בתרגום ואולי החמצתי אותן.

צפיה בהצגה עם כתוביות היא מתסכלת בגלל הצורך להעביר את העיניים מהפעילות על הבמה לסרט התרגום למעלה. במקרה הזה, מחסום השפה הפך עבורי לחלק מהחוויה הכללית של ביקור חטוף באוטונומיה תרבותית פלסטינית. המחזה מדבר על העוול שבכליאה ועל החיפוש אחרי חירות פנימית, והחירות הזו ניכרת לא רק בעלילת המחזה אלא בעצם קיומו. שעתיים של דיבורים בערבית, שפה שאני תלמידה מתחילה שלה; צחוקם של הצופים משנינויות שלא הבנתי; המאמץ לדלות מתוך הטקסט מילים מובנות – כל אלה סיפקו לי חוויה נפלאה של זרות בתוך מעשה של אוטונומיה תרבותית.

המחזה, שכתב וביים בשאר מורקוס, הוא מצוין בעיניי. הוא מעניין מאד, מינורי מאד, משוחק באופן מעולה ומשרטט סיטואציות ביד אמן ובעדינות ועם זאת בחדות גדולה. כולן יודעות כבר שמדובר במחזה בהשראת חייו של האסיר הבטחוני וליד דקה. העלילה עוקבת בקווים כלליים אחרי מאבקו המשפטי של ודיע (הדמות של וליד במחזה, שאותה משחק הנרי אנדריאוס) להתחתן בעודו כלוא. מכתבים שלו, כולל הטקסט המפורסם "מכתב לילד שלא נולד", מוקראים במהלך ההצגה. אולם המחזה אינו על חייו של דקה; הוא לא נצמד לאירועים היסטוריים ולא מוזכרות בו דמויות היסטוריות או עכשוויות. המחזה הוא על שגרת הכלא של חמישה אסירים בטחוניים במעין אוטונומיה שהקימו לעצמם בתוך הכלא, ובצדה האינטראקציה שלהם עם דמותו המרתקת של הסוהר הישראלי, והאינטראקציה של ודיע עם ארוסתו החיה בזמן מקביל, הזמן של אלה שמחוץ לכלא.

במחזה אין מניפסטים פוליטיים. אף אחת מהדמויות לא מצהירה על דבקות במאבק הפלסטיני או על איזו שהיא מחוייבות פוליטית, ולא מביעה חרטה על מעשים כלשהם או גאווה בהם. וליד דקה כתב לא מעט על תהליך נטישתו את אמונתו במאבק אלים וחברותו בחזית העממית, ועל פנייתו למאבק בלתי אלים. כל זה לא נמצא במחזה. למעשה, אין כמעט עיסוק במה שהביא את האסירים לכלא – נקודה שבוודאי תרגיז כמה אנשים.

רק שניים מחמשת האסירים מגלים במהלך ההצגה, בקצרה בלבד, את הסיבות לכליאתם. העבירות שלהם נמצאות בשני קצוות שונים לגמרי: ראמי בן ה-14 (ח'ולה אבראהים), דמות נוגעת ללב שהעוול בכליאתה הוא הברור והצורב מכולם, שרף דגל בהפגנה ונפל כשניסה לברוח. האסיר הותיק סאלח (שאדי פח'ר א-דין) חטף חייל ו"נפטר" ממנו, בהוראה מ"גבוה", כשהעניינים הסתבכו. הוא לא מביע עמדה או רגש ביחס למעשהו, וכאשר שואל אותו הילד האם אלוהים הוא זה שנתן לו את ההוראה סאלח נאנח ושותק, אולי בהבעת ביקורת על הנהגת הארגונים. המחזה, אגב, חף מכל סממן דתי, וזו הפעם היחידה שבה מופיע בו אלוהים.

האסיר החדש שהגעתו מניעה את המחזה הוא המוזיקאי מוראד (מוראד חסן), שהחבורה מאחדת כוחות כדי לבנות לו בסתר עוּד שבו ינגן בחתונתו של ודיע. מוראד, השפוט לתקופה קצרה יחסית, מספר כי נכלא משום שהיו לו "חלומות גדולים". סיבת מאסרו אינה ידועה, ואין כל מידע על האסיר החמישי בחבורה, פואד (איימן נחאס). היחסים באוטונומיה הפנימית הזו חמים, תומכים וצפופים, רצופי הקנטות ורגעים עדינים ויפים מאד של תמיכה רגשית. אין שום רמז לאלימות או ליחסי ניצול ומרות שנפוצים בבתי הכלא במציאות ובדרמות על בתי כלא. גם הכלא עצמו לא ברוטאלי; התנאים בו אינם נוחים אבל גם לא מחרידים.

הסוהר הישראלי (דוריד לידאווי) מדבר ערבית בלבד. הדמות שלו עדינה למדי, וכמעט מבקשת מדי פעם ליצור קשר ולהיכנס אל התחום האוטונומי. הוא לא בוטה ולא מפעיל אלימות נראית לעין, אף שהמחזה מוצא דרכים מרומזות (ובכל זאת הופכות קרביים) להעביר את המציאות של חקירות וענישה בכלא. כמו בסיפורים רבים על בתי כלא, האסירים, ובעיקר מנהיגם המתריס ודיע, ששומר על חיוך אירוני תמידי, מוצאים דרכים מינוריות להתעלל בסוהר שלהם כשהוא מחוייב לבוא איתם במגע צמוד, למשל כאשר הוא כורע ברך כדי לאזוק להם את הרגליים. ברגע מסויים מגיע הסוהר חסר השם – ההצגה לא מכבדת אותו בהכרה בסיסית אך גם לא מזהה אותו כ"אשם" במצב – כדי להשתיק את החבורה החוגגת יום הולדת לראמי. הוא מדבר מעט ובאופן קורקטי, כהרגלו, אך אומר: "מזל טוב לך. גם לבן שלי יש יום הולדת היום". אמירתו נענית בשתיקה ארוכה.

מתוך ההצגה הזמן המקביל (צילום מסך: יוטיוב)

כאשר מנסה הסוהר לדבר עם ודיע על העוול שהוא גורם לארוסתו פידאא (שאדן קנבורה הנפלאה) בעצם כוונתו להינשא לה הוא מדבר בבירור כנציג השלטונות שמפעיל לחץ נפשי על האסיר, אבל גם מציג דילמה אמיתית שקשה להתכחש לה. היא קיימת אצל כל מי שבוחר להיות מעורב בפעילות נגד משטר כלשהו: כיצד תשפיע הבחירה במאבק על חייהם של הקרובים לו ביותר, כמה סבל יהיה מנת חלקם והאם זה הגון להכניסם למעגל הזה.

ודיע מתייסר בדילמה הזו בעצמו, אבל הוא דמות בעייתית וקצת מעצבנת, בעיקר במישור הקשר שלו עם פידאא. הוא מביע אהבה וקרבה במכתביו אליה, אולם כאשר היא מבקרת אותו בכלא הוא עצור, מתפרץ בכעס או תובעני, ואז אינו אסיר בלבד אלא גם גבר ביחסים עם אשה, מה שמעורר את השאלה האם הבעיות ביניהם נובעות ממצב הכליאה בלבד או מהמצב הבסיסי של אשה מול גבר.

שלא במפתיע, הדמות הנשית היחידה היא גם הדמות שהזדהיתי איתה ביותר. פידאא מצויה אולי במצב המורכב ביותר. האסירים והסוהר בכלא נמצאים ב"זמן מקביל", מנותק כמעט מהעולם בחוץ, בעוד שהיא חיה בשני זמנים מקבילים: הזמן המעגלי שבו היא חוזרת שוב ושוב לתיבת הדואר, שלעתים מוצאת בה מכתב ולרוב לא, ולביקוריה בכלא שבמהלכם היא מדברת דרך דלת זכוכית עם אהובה הבעייתי שדורש ממנה החלטה על הקפאת ביציות; והזמן ה"רגיל" שבו היא אזרחית ערביה בישראל, אשת מקצוע הדוברת עברית ונמצאת במגע מתמיד עם החברה הישראלית, שרובה ככולה רואה במושא אהבתה מפלצת לא אנושית. על ציר הזמן הזה לא נמסר כמעט מידע בהצגה, והוא מתמצה ברגע אחד חזק שבו נאמרת גם המילה העברית היחידה במחזה: שלום. ודיע מתקשר במפתיע, וכשפידאא עונה לו ב"שלום" הוא שואל: מה את מדברת איתי בעברית יא מלעונה. השיחה ממשיכה למחוזות אחרים; כל כך מעט מילים, כל כך הרבה מטען.

המחזה הזה כמעט מתבקש כשזוכרים כמה מרכזיים הכלא וחייו של האסיר לזהות הפלסטינית. קשה למצוא משפחה (בוודאי בגדה, אבל גם משפחות רבות בישראל) שלא ליוותה לפחות אחד מבניה לתקופת מאסר כלשהי. ב"זמן המקביל" מתברר כי לפחות שניים מהאסירים הם "דור שני" לחוויית הכלא, והבן שודיע משתוקק לו ימשיך את השושלת הזו עם תיק בשב"כ שנפתח לו עוד לפני שנולד. הנסיבות השונות כל כך של האסירים שהובילו אותם למקום אחד מדגישות את הערבוב המכוון שאנו עושים בין פעולות חטיפה ורצח לבין פעולות הפגנה ומחאה. אפשר להיאסר על כל דבר: על טרור, על שריפת דגל, על חלומות. הכל מוביל בסוף, בחוסר תוחלת נורא, לאותו מקום.

במובן הזה "הזמן המקביל" יכול בקלות להשתלב בשיח ששרת התרבות רגב מבקשת לקדם: "שיח יצירתי כזה של כולנו ועל כולנו בשני מישורים; האחד, שיח שיהיה מבוסס על מתן ביטוי לקשת הדעות והאמונות מתוך חרות אמנותית, והשני, הגדרה מחודשת ועדכנית של סדרי העדיפויות בעולם התרבות הישראלי ושניהם כאחד, מתוך קשב וכבוד הדדיים".

הבעיה היא ששיח כזה לא קיים כאן. בניגוד לגל אוחובסקי, שכתב יפה על ההצגה, אני מבינה מדוע המרכז-ימין בישראל מתקומם נגדה: אין בה הצדקה לטרור ולא דמוניזציה של ישראל, אלא משהו מסוכן בהרבה – פלסטינים אוטונומיים שקובעים את סדר היום, את המסגרת וההיקף של מה שמעניין אותם לדבר עליו, ומאלצים אותנו להקשיב באמת.

מאמרים נוספים